תגיות: הפועל חיפה, ליגת העל ווינר
אתחיל מהסוף: גם בבוקר ההיסטורי הזה, במונחים ספורטיביים, שבו אנו נמצאים — 59 מאחינו ואחיותינו עדיין מוחזקים בשבי חמאס זה 576 ימים. כל דבר אחר מתגמד לנוכח העובדה הנוראית הזו. אסור להשאיר אותם מאחור. חייבים להחזיר את כולם הביתה. עכשיו!ולאירועי אמש בסמי עופר. במשך שנים חווינו מציאות מתסכלת בדרבי של חיפה. מאמנים ושחקנים באדום היו עולים לדשא ונזקקים לפחות ל-20 דקות של התאפסות ועוד 25 דקות של התרגלות למעמד. לפעמים זה כבר היה מאוחר מדי כדי להינצל מהפסד, לעיתים זה הספיק לתיקו ובימים טובים גם לניצחונות.אבל הפועל חיפה של רוני לוי כבר מזמן הוכיחה שהיא הרבה יותר מכך. כפפה ליד, סיר למכסה, שלם הגדול מסך חלקיו – וכל קלישאה מוכרת אחרת. אתמול הוכיחה הפועל חיפה של 2024/25 שהיא הגיעה לשיאה, שמותר גם לעלות לדרבי בשביל להביס. גם כדורגל שמרני ומצוין של רוני לוי, גם משחק מדויק על החולשות של היריבה וגם חגיגת שערים. בינגו.הפשטות והיעילות שרוני לוי הצליח להביא להפועל חיפה בשנתיים וחצי האחרונות הורגשו לאורך דקות רבות העונה העונה – ואתמול באו על שכרן. ההתעקשות להניע את הכדור מאחור גם תחת לחץ, היציאה החכמה ממנו, השימוש האידיאלי בשחקני הקו, והריכוז בחלק הקדמי – כל אלו התחברו לקונצרט בלתי נשכח על חשבון היריבה העירונית, שפרט לשער המצמק והאירוני של גיא מלמד, נראתה בכל שנייה בדרבי כמו יציעיה בדקה ה-52: ריקים.
הראיון של רוני לוי אחרי המשחק נותן מעט מקום לתקווה ואופטימיות, כי שפת הגוף משדרת רצון להמשיך, אך בין אם יישאר ובין אם יעזוב – להפועל חיפה של ימינו כמעט ואין קלפי מיקוח מול המועדונים הגדולים. תקרת הזכוכית הזאת, לפחות בעידן הנוכחי של הפועל חיפה, עודנה שם, רחוקה מלהישבר. פערי התקציבים, השאיפות המוגבלות לפלייאוף עליון או למפעל הגביע, וכמויות הקהל שדועכות משנה לשנה – כולם יקשו מאוד להשאיר שחקני מפתח, במיוחד את הצעירים שבהם.