תגיות: בירם כיאל
בגיל 37, אחרי שהודיע על פרישה מכדורגל וסיים קריירה מפוארת במיוחד בכדורגל הישראלי ובאי הבריטי, בירם כיאל פותח הכל. בראיון מיוחד לשרון פרי וערוץ הספורט, קשר נבחרת ישראל לשעבר מדבר על התזמון לפרישה, הקריירה בחו"ל, החזרה לסכנין, מעמדו של השחקן הערבי, עתידו וגם - הסיפור מאחורי ההחלטה לקרוא לבן פירלו.
"לקח זמן לראות איפה אני נמצא", סיפר כיאל על התזמון. "ואם אני יכול לחזור. מהרגע הראשון, הפציעה האחרונה הייתה בראש, ועם הפחד שהיה לי, ידעתי שיהיה לי סופר קשה. ניסיתי, עברתי פציעות וניתוחים אבל האחרונה לא הייתה קשורה לכדורגל והיא גרמה לי בפנים לוותר על הדבר שהכי אהבתי"."אני חושב שכשנפצעתי בספטמבר לקח שבועיים וקצת שהרופאים עשו הכל כדי לעזור לי. נסענו לאנגליה לעשות את השיקום ושם גיליתי שיש קיצור בגיד ושאצטרך עוד ניתוח בברך, כי הייתה לי הגבלה שם. ואז הפחד מעוד ניתוח, ואתה מנסה לעשות שיקום והרגל מתנפחת... אז היה לי קצת קשה, אבל למזלי הצלחתי להעסיק את עצמי כשהייתי תחת חוזה בסכנין. ברגע שהחוזה שלי נגמר, והייתה הרגשה באוויר שזה יקרה, הייתי צריך להודיע. אני לא אסכם את הקריירה לפי הפציעה, אלא לפי הצלחות, חוויות וכל מה שעברתי".
אז מה היה שונה הפעם? "כמו שאמרתי, אנשים סביבי והמשפחה הקרובה, ראו אותי כשעברתי ניתוח או שניים בקריירה ותמיד היו שם כדי להגיד שאחזור מזה ולתת לי את העוצמה עוד פעם, אבל בפנים ידעתי שזו פציעה מאוד קשה והם לא ידעו שהצד המנטלי יהיה כזה גדול ברמה של להגיד 'בירם קצת מפחד'. זה היה קצת רחוק כי לא ירדתי לדשא, לקח זמן עד שניסיתי קצת. אבל אחרי האימון הבנתי שאני לא יכול. ואז נכנסתי למקום של לתת לזה עוד זמן, דחיתי עוד ניתוח ורופא אחד אמר לי שהוא יכול לעזור, ועשיתי כל מה שאפשר. במקום מסוים, בחודשים האחרונים התחלנו להגיד שאנחנו צריכים לעשות משהו בשביל האוהדים. ניסינו לעשות סדרה או סרט, אבל זה לא עבד והבנתי שצריך לעשות את זה בקלאס ולהוציא הודעה רשמית וזהו... סיימתי עם הכדורגל".התפקיד המקצועי: "אנג'לה אשתי והמשפחה ידעו שאני כבר בראש של מה אני עושה אחרי הכדורגל. והיה לי באמת טלפון מדראפיץ' כשהיינו באנגליה, ואז כשחזרנו לארץ הוא אמר לי לבוא לאימון, שהוא רוצה אותי לידו ושאלמד את הצד השני של הכדורגל. וכשהתחלתי לשמוע את הצד השני ואיך מדברים בחדר המאמנים, אמרתי שזה הזמן להתחיל. למדתי להיות מאמן מנטלי, עשיתי רישיון אופ"א B, נרשמתי דרך ההתאחדות האנגלית לקורס מנהל מקצועי כי רציתי לקבל ידע מכל המקומות. כשאני רוצה לדבר עם מאמן אני צריך לדעת על מה מדובר והיום אני יודע הרבה יותר דברים. מהדברים הקטנים במועדון עד הכי גדולים".
העבודה בסכנין: "הגעתי למועדון, נשארנו בליגה ועשינו פלייאוף. היו רגעים גם פחות טובים שזה חלק מהכדורגל. לא הכל טוב, במיוחד במועדונים קטנים, וגם בגדולים. הלחצים והדברים האלה. סלובו ואני ניסינו לבנות חזון למועדון, אבל הרבה דברים עצרו את התהליך הזה, גם המלחמה בצפון שלא היה לנו מגרש ביתי. זה לא עזר לנו לראות את הדברים שרצינו כמועדון וכצוות מקצועי ובאיזשהו מקום צריך להסתכל על המציאות ולהגיד איזה כיף וכמה למדתי".
החזרה אחרי עשור וחצי: "ההחלטה הייתה טובה מאוד מבחינתי. הייתי מאוד שלם איתה ברגע שהחלטתי. בהתחלה לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, כשחזרתי זה עוד היה בקורונה, אנג'לה והילדים לא רצו לנסוע לשום מקום אחר. היו הצעות ממדינות אחרות, אבל הרגשנו שזה לא המקום. הייתי אחרי פציעה ולא שיחקתי שנה כדורגל. סכנין עשתה הכל כדי שאני אחזור ואנשים שאלו איך אפשר להגיע מברייטון לסכנין, אבל נהניתי מכל רגע לבוא ולתת מהניסיון שלי ולהראות לילדים שם שהם כן יכולים להגיע לרמות הכי גבוהות. גם מקצועית אני חושב שעשיתי דברים טובים. היו הצעות מאלונה והפועל באר שבע ומרוני לוי בהפועל חיפה, אבל החלטנו להישאר בסכנין כי היה טוב".
אז למה דווקא סכנין? "הגעתי למקום בפנים, שהלכתי לישון בלילה וידעתי שהשגתי את כל מה שאני יכול, הדרייב שלי לקח אותי למקומות הכי גדולים. ידעתי שאם אחזור לארץ, גם אם אני נותן עונה טובה במכבי חיפה, זה לא ייקח אותי עוד פעם קדימה. רציתי משהו שאני אזכור לעד. לתת לחברה הערבית, המקום שממנו באתי. הרגשתי שלם ונהניתי מכל רגע. אנשים מדהימים ואוהדים שתמיד דחפו. לא אשכח שקיבלו אותי בזיקוקים כשהגעתי ואת היום של הפציעה. היה לנו ריב אני ואנג'לה שהיא רצתה שאנשים לא יבואו לבקר, אבל אמרתי לה שאני כן רוצה, כי כולם רצו להיות איתי ברגע הכי קשה כשחקן כדורגל. אני לוקח את הרגעים הטובים וזה עושה אותי חזק יותר, מעצב את האישיות שלי ונותן מחשבה לעתיד".למה לא מכבי חיפה? "היה דיבורים עם מכבי חיפה, אבל היינו אז באנגליה ואני ואנג'לה. היה סוכן שהציע איזושהי הצעה ואחרי זה ההחלטות המקצועיות שלהם היו מובנות. הקשר שלי עם המועדון טוב, הילדים שלי שיחקו שם וכולם יודעים שזה המועדון שגדלתי בו ופתח מקום טוב של שיתוף פעולה עם החברה הערבית ואחרי זה ראינו את גאדיר, טוואטחה, אבו פאני וחלאיילי. אני מרוצה מהמקום שהגעתי אליו, כל מה שעשיתי בחיפה מבחינת לזכות בתארים ולהגיע לליגת האלופות זה החלום. אני מבין את ההחלטה שלהם. לפרוש שם? היו המון חלומות, אבל לא כל מה שרציתי תמיד קרה ומה שרצינו ותכננו. הכבוד שעשו לברונו סלטור, שהיה קפטן שלי בברייטון, חשבתי שזה מה שיקרה איתי. אבל לכל מקום שהלכנו, המשפחה תמכה עד הסוף ידענו מה שיש ורצינו להנות מזה כמה שאפשר".
המציאות הלא פשוטה בישראל: "מאז שחזרנו לארץ, המדינה עברה שתי מלחמות ואני חושב שבאיזשהו מקום עדיף לשמור על שקט ופרופיל נמוך. היו המון דברים, אפילו להביא שחקנים היה קשה. אבל חוץ מהפציעה זו גם סיבה שרצינו להיות בשקט, לא להתראיין ולשמור על פרופיל נמוך. המדינה עברה ימים קשים ועדיף לתמוך ולעזור לדו קיום מאשר ללכת לצד הפוליטי"."כאנשים, אנחנו לא רוצים לראות מה שראינו ב-7.10. קרו דברים מאוד קשים לצפייה לכל בן אדם, אבל מצד שני כשהמדינה כבר שנים עוברת מלחמות איבדנו אתה דבר היותר חשוב, מעבר לשחקן הערבי, את הדו קיום הפנימי שלנו. רצינו באיזשהו מקום קצת שקט, להירגע. לא צריך תמיד כשקורה משהו לצאת לתקוף ולהגיד את הדעה שלך, גם אם היא אמיתית ולגיטימית. אני חושב שלפעמים, במיוחד עם מה שאנחנו עוברים, אנחנו מדברים על המצב ומנסים לחבק. היו מקומות שאני לא מאחל לאף אחד להיות שם, היה קשה לדבר עם אנשים. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד עונה מה שאני חושב. אני חושב שצריכים להחזיר את הדו קיום, האהבה, לחיות ביחד ולהנות ביחד כי קצת איבדנו את זה. אם כבר מדברים על זה, יש עוד בעיה והיא הכנסנו יותר מדי את הפוליטיקה לספורט".אז למה הוא לא מתבטא? "שאלו אותי את זה אמרתי שאני מעדיף את השקט, האהבה והדו קיום, מאשר לצאת ואומר דברים שכרגע לא ישנו שום דבר. היו קצת נאצות ברשתות, לא הרבה. אני חווה את זה כל הקריירה. זה לא משהו שלא נותן לי לא לישון. קיבלתי המון אהבה. מי שרוצה להיות כדורגלן צריך להתמודד גם עם זה".התפקיד בצל המלחמה: "כולנו ישבנו בממ"ד וניסיתי להרגיע את הזרים שהיו בצפון, ולהעביר אותם למלון במרכז. זה לא היה פשוט ויש המון אחריות. רגע לפני רבע גמר גביע הטוטו, סטפן אומאונגה אמר לי שהוא לא מגיע למשחק כי אשתו קיבלה התקף חרדה. אני תמכתי, אחרי שהייתי בחו"ל 11 שנה, ראיתי איך לחבק את השחקנים ולתת להם את המקום הזה. שחקן רוצה להרגיש שהוא חשוב וגם כשרצינו לעשות את זה כמועדון, הייתה פה מלחמה. אנשים רצים לממ"ד והזרים לא מבינים את זה".
"כל שחקן שעוזב זה משנה את העונה שלנו אבל אני יכול להגיד שרצינו חמישה זרים טובים ואולי אחד נוסף מהנוער כי ידענו שקשה להביא ישראלים ברמה גבוהה. התחלנו את העונה מצוין, אבל קרו דברים שזה לא רק להגיד לילדים מה קורה, אלא מערכת שלמה של שחקנים ומלחמות. ניסיתי לעשות מה שאפשר, אבל היו דברים כמו קווי סוני שנסע בלי ויזה ולא חזר. זה גם גורם למה שקרה העונה. ומצד שני לשמור על הילדים, שאנג'לה אמרה אולי לנסוע לאנגליה. את הלימודים שלי אני עושה דרך ההתאחדות האנגלית ויש המון הצעות, אנחנו תמיד יכולים לחזור לשם ותמיד יש מחשבה אם אנחנו רוצים להתקדם בכדורגל, אבל בגלל המעבר של הילדים החלטנו לקחת הפסקה עם זה".
אז איך זה להיות שחקן ערבי בישראל? "להיות שחקן ערבי בישראל זו שליחות. כשמכבי חיפה רצתה אותי בגיל צעיר אמרתי להם לא, וזה משהו שאני מספר בהרצאות. הפחד שלא ידעתי לדבר עברית גרם לי להגיד לא למכבי חיפה, אז כמישהו שבא מהחברה הערבית ורוצה להגיע לנבחרת ולאירופה, זה אתגר גדול ואנחנו מפספסים המון ילדים. הרגשתי שליחות שאני מייצג אותם בכבוד. הסיפור הכי טוב שהיה לי זה עם תומר חמד בחו"ל, שהיינו יהודי ומוסלמי והסתדרנו ואני חושב שזו הייתה שליחות ועשה רק דברים טובים".
14 הניתוחים שעבר בקריירה: "בלי זה הייתי במקום אחר, זה היה קרוב מאוד. מה שהכי קשה זה שכל פעם הפציעות תפסו אותי בשיאים של הקריירה, כשהייתי ביכולת הכי טובה וזה החזיר אותי אחורה. בסלטיק, בבכורה הייתי איש המשחק, במשחק השלישי נפצעתי ולא שיחקתי חודשיים. חזרתי נגד ריינג'רס, ניל לנון פתח איתי וניצחנו 0:2 ומשם עליתי על הגל. ארבעה חודשים שאני כל יום בבוקר לא יודע מה הכותרות בעיתונים. הייתי הקפטן הכי צעיר בסלטיק שהוא לא סקוטי, וכבר היו שמועות על מנצ'סטר יונייטד וליברפול, רגע לפני משחק האליפות שברתי את היד והפסדנו את האליפות והגביע. אחרי חצי עונה לוקאס לייבה נפצע בליברפול, וקני דלגליש הגיע למשחק ונפגשתי איתו בחוץ. אמרתי שאני בסדר, אבל עשיתי בדיקות והודעה קולית מהרופא שאמר לי חדשות רעות. עצרתי את האוטו בצד והקאתי. היה לי שבר בקרסול וקרע ברצועות".
"חזרתי למשחק הליגה האחרון כדי לחגוג אליפות, והוא אמר לי שלא חזרתי לעצמי. טסתי לרומא ושם הצלחתי לחזור לעצמי. התחיל קמפיין ליגת אלופות ואז כבשתי נגד אייאקס, ושבוע אחרי זה שברתי את רגל. כל פעם קרה לי משהו אחר. בברייטון השארתי אותם בליגה, עונה אחרי זה הייתי שחקן העונה ובסוף העונה עשיתי ניתוח בבטן. תחילת העונה שברתי את הרגל, שיחקתי עם פלטינה ברגל. התחלנו עונה לקראת עלייה לפרמייר ליג, הייתי בהרכב, דקה 45 שחקן של אתלטיקו שבר לי את הרגל במשחק הכנה ארבעה ימים לפני תחילת העונה. זה הכדורגל. אז כן, אם אני מסתכל אחרונה הפציעות עשו אותי יותר חזק, אבל מבחינת הישגים, בלי הפציעות הייתי במקום אחר".הישג השיא בקריירה: "לשחק בפרמייר ליג. ליגת האלופות היה וואו, אבל להיות בליגה הטובה בעולם זה סיפוק אדיר והגשמת חלום. כל שבוע אתה נוסע לאנפילד, אולד טראפורד, רואה את השחקנים הגדולים. זה משהו שהוא באמת כמו חלום. אתה רואה מה שקורה מסביב למועדון, שהוא גודל. לחיות את התקופה הזאת גם עבורי וגם המשפחה זה היה חלום". יותר מלקחת אליפות במכבי חיפה? "כן, בסוף זה החלום כילד. כמובן שהזכייה באליפות עיצבה אותי וקמפיין האלופות שעשינו עם ילדים שחקני בית. הפסדנו כל משחק ולא נתנו גול, אבל אחרי כל משחק אמרתי לאבא שלי שאני יכול להתמודד עם השחקנים האלה".המועדון הכי אירופי בישראל? "מכבי חיפה. ברגע שיש אצטדיון כמו סמי עופר זה הופך הכל למשהו אדיר. אנחנו צריכים המון מועדונים ואצטדיונים טובים, גם מגרשי כדורגל כדי לתת לילדים שיהיה להם מקום להנות בו זה עושה רצון להישאר במגרש כמה שיותר".אז מה חסר לכדורגל הישראלי? "שעות עבודה. לא עצלנים, אבל אין חזון וראייה סדורה. בברייטון למשל היינו שם וראינו איך הילדים גדלים באקדמיה. בן ווייט היה מגיע כל יום בשבע וחצי בבוקר, עושה חדר כושר, לומד, עושה עוד אימון, אחרי זה ישיבה עם אנליסט, אחרי זה מאמן מנטלי ואחרי זה אימון גדול. אז כמה שעות זה ואיך זה אצלנו? ואז הוא מושאל לקבוצות בליגה השלישית או השנייה, אבל המעקב שהוא מקבל כדי להחזיר אותו למסלול, ואז מחזירים אותו והוא נמכר ב-50 מיליון ליש"ט. אותו דבר סאנצ'ס השוער של צ'לסי. זה הכל עבודה".ההחלטה לקרוא לבן פירלו: "עלינו לליגת האלופות לשמינית הגמר, אחרי שניצחנו את ברצלונה, והגענו למשחק נגד יובנטוס וניל לנון שהיה קשר אחורי אמר לי שפירלו אגדה אבל מעבר לשיא. הגעתי למשחק, ניסיתי להיכנס בו, לא הצלחתי לעצור אותו. הוא בקלאס שלו לא התעצבן, באמת וואו. אמרתי ללנון שאני לא יכול. הוא צעק עליי וקילל אותי. היה לי משחק טוב ולא הצלחתי לעצור אותו כי הוא היה המאסטרו. אנג'לה הייתה בהריון ואמרתי לפירלו שאם יהיה לי בן אני אקרא לו על שמו. הוא הוחלף דקה 70 וחיכה לי במנהרה, נתן לי את החולצה ומאז כל המשפחה קוראת לי אבו פירלו. שלחתי לו את החולצה למיאמי כשהוא שיחק שם והוא חתם לי עליה. כל שם בעולם מסמל משהו, וכל פעם כשאנחנו אומרים את זה זה מחזיר אותי למקומות יפי".הילדים: "הכי חשוב שהם נהנים. אני מנסה ללמד אותם שלא חשוב כמה טוב אתה וכמה גולים תיתן, זה בסופו של דבר מקום לבנות אותם להיות שחקנים בעתיד, זה כדי לבנות אותם לעתיד. כל מה שהם יעשו אני אהיה גאה, אני מלווה אותם ועושה המון דברים קטנים. גם בפן המנטלי הם צריכים להיות קשוחים. יש הרבה דברים מסביב שיכולים לעצור כדורגלן וסופורטאי ואני תמיד מנסה לאתגר אותם. אנג'לה לפעמים לא אוהבת את זה".
"נהניתי מכל רגע", מסכם כיאל. "גם ברגעים פחות טובים. אני מתגאה בקריירה וניסיתי לעשות הכל, להביא את הערכים שלי מהבית, לא לפגוע באנשים ולהיות שם. אני אסיר תודה על כל מה שיש לי. עכשיו נגמר פרק. יכול להיות שכל מה שאני לומד וכל מה שעברתי זה משהו שאני צריך לחבר יחד ולקחת את הקריירה שלי למקום חדש שקשור לכדורגל וספורט. הייתי בצד של לא להיות שחקן שנה וחצי, למדתי ונהניתי במקום בלי לחץ. אני רוצה לצאת למקום של עשייה בספורט".ומה לגבי אימון? "לא רוצה לאמן. סלובו היה צוחק עליי לפעמים לשים בגדים ולרדת לאימון, אבל הפחד מהמגרש והצד המנטלי עדיין שם. הייתי במשחק אימון שנכנסו בשחקן שלנו וישר רצתי לשחקן. למשל הפציעה של מוסיאלה מבאיירן מינכן, מאות אנשים שלחו לי את זה. הוא לא עשה כלום ונפצע, והרבה פציעות שלי גם היו ככה".