נתחיל מהסוף - בעיקר כי הוא נשאר פתוח: הפרק האחרון בסדרה הדוקומנטרית "זהבי", על הקריירה של ערן זהבי, לא הותיר אחריו שורה תחתונה. למרות הציפייה לאיזושהי הצהרה, זהבי כמו תמיד אוהב לשמור את הקלפים קרוב לחזה - זה מה שהוא יודע לעשות. אבל יש סאבטקסט, והוא די ברור: זה נראה כמו דוקו על שחקן שרואה את סוף הקריירה, אבל עוד לא מסוגל לקבל את ההחלטה הסופית.

או במילים אחרות - לפחות לפי הפרשנות שלי, ערן זהבי לא מתכנן פרישה. המשפט האחרון שלו בפרק היה "אני מחפש אתגר ממש גדול" - אתגרים אפשר גם למצוא מחוץ למגרש, אבל כל הפרק נע סביב השאלה "לפרוש או לא לפרוש" - גם דרך העובדה שהוא פחות שיחק בעונה האחרונה שלו, גם דרך שאלת הנבחרת והמורשת שהוא משאיר אחריו. נדמה לי שהחיוך שלו בסוף הסדרה מעיד שאין כאן השלמה - אלא רצון לעשות עוד משהו בקריירת המשחק. כמובן שהדלת לגמרי פתוחה לכך שזהבי יפתיע אותי וכל הטקסט הזה ייזרק לפח, אבל לפחות לטעמי - זה לא הסוף.

חוץ מזה, אמנותית הפרק האחרון שונה מאוד מהפרקים שראינו עד עכשיו. שלושת הפרקים האחרונים הסתכלו בלשון עבר - תיארו מה היה, והיו יותר דוקו היסטורי על הכדורגל של זהבי והכדורגל הישראלי. הפרק הזה, קצת כמו הפרקים האחרונים של "הריקוד האחרון" - עובר פאזה, ממה שהיה למה שעכשיו. לשון הווה. מה שבולט בו הוא לא הארכיונים או המונולוגים (המרשימים כשלעצמם), אלא הוויזואליה ומה שלא כ"כ היה ב"לסט דאנס" - וזה התיעוד הדוקומנטרי המקיף, שליווה את זהבי לפני, אחרי ותוך כדי משחקים.

חיוך של מישהו שרוצה עוד (צילום: אלן שיבר)

שלושת הפרקים הקודמים שראינו, הגם שהיו עמוסי אקשן היו לא יותר מהכנה - לדבר האמיתי, שהוא פרק מספר ארבע. וזה מעיד משהו על חולשה מסוימת שיש לדוקו הזה - והוא היעדר הזמן. הצבת הגבול של ארבעה פרקים בעיניי היתה שרירותית ולא עשתה טוב לסדרה - הסיפור של זהבי היה שווה יותר (לטעמי אפילו שישה פרקים ומעלה), ולא מעט חלקים נותרו בחוץ. לפעמים מתוך הבנה של חוסר מקום והיעדר רלוונטיות, ולפעמים זה מייצר בעיות בדרך שבה מספרים את הסיפור.

קחו לדוגמא את הקאמבק למכבי תל אביב אחרי הולנד - מי שרואה את הפרק ולא בקיא בכדורגל הישראלי, יכול לחשוב שזהבי חזר לארץ בקיץ 2023 ושהמאמן הראשון שלו בחזרה לישראל היה רובי קין. האמת היא, כמובן, אחרת, זהבי חזר קיץ קודם, ב-2022, והתחיל את הדרך תחת ולדימיר איביץ' (שהוחלף ע"י אייטור קראנקה) - אבל העונה ההיא היתה פחות מוצלחת, בלי תארים ועם הדחה מוקדמת מאירופה. תוסיפו לזה את העובדה שלזהבי לא היו יחסים מאוד טובים עם איביץ' - ואין ספק שנעשתה כאן בחירה שלא היטיבה עם האמת ההיסטורית, אולי כי היא לא החמיאה לנראטיב שזהבי רוצה לשרטט.

עוד דמות מעוררת מחלוקת שנשארה על רצפת חדר העריכה היא יוסי בניון. סיפור החדר והנבחרת מוזכר רק ברמז (חצי משפט של זהבי פלוס קטעי פרשנות), ולא הלכו לעומק של הסיפור - כפי שידעו לעשות בסיפורים אחרים. בעיניי, היה כאן ניסיון לטשטש את הסיפור - אולי מתוך חוסר רצון לשרוף גשרים עם בניון (על רקע הדיבורים על תפקיד מקצועי בעתיד), אולי בגלל הסולחה ביניהם שהובילה לחזרה שלו לנבחרת. בכל מקרה, לדעתי בניגוד ל"ריקוד האחרון" - היה כאן היעדר אומץ. וחבל.

לא הלכו לעומק הסיפור בין זהבי לבניון

מה שלא חסר בסדרה - לכל אורך ארבעת הפרקים שלה - הוא עיסוק חוזר ונשנה ביחסים שבין זהבי למאמנים שלו. וזה הגיע לשיא עם ז'רקו לאזטיץ' - שגם כאן מוצב בעמדת הנבל (הג'רי קראוס, אם תרצו). בכלל, יש תחושה לאורך הסדרה שהמאמנים - אלא אם הם התיישרו לחלוטין עם זהבי - מוצגים כמעט כרעים בסיפור. כאלה שלא הבינו מה יש להם ביד, ש"מפריעים" לו בדרך. כל מיני גאונים גדולים שחושבים שהמציאו את הכדורגל, ומונעים מהגיבור - זהבי - לממש את עצמו על המגרש ולפרוח.

לאזטיץ', בעיניי, הוצג בצורה מאוד לא הוגנת בפרק האחרון. בסופו של דבר, הוא מאמן מכבי תל אביב - הוא אמור, בהגדרה, לדאוג לאינטרס של הקבוצה ולא של שחקן אחד. תוסיפו לזה את העובדה שזהבי כן קיבל הזדמנויות מסוימות - ופשוט לא לקח אותן, בניגוד להרגלו. האמת ההיסטורית היא שלזהבי ניתן הצ'אנס לטרוף - והוא פשוט היה ביכולת לא טובה. אפשר לייחס את זה גם לחוסר הביטחון, אבל זהבי - מה לעשות - היה במעמד אחר בגיל 37 (וכן, יש הבדל מגיל 27), במצב אחר בתוך הקבוצה, וזו מציאות שהוא היה צריך להתמודד איתה.

אבל בניגוד, למשל, לאוסקר גרסיה - ששם זהבי בהחלט פתח, במקרה של לאזטיץ' זהבי יותר זהיר. אפשר להבין את הסיבות - לאזטיץ' עדיין מאמן במכבי תל אביב, הוא חלק מהמערכת שזהבי מאוד מקפיד לכבד (למרות שבוודאי יש לו משקעים), ושוב ראינו כאן את תחילת הדרך של זהבי הביזנסמן - המנהל המקצועי, הג'נרל מנג'ר, שחושב על הצעדים הבאים בקריירה (אולי גם במכבי תל אביב עצמה).

לאזטיץ`. הוצג באופן לא הוגן? (צילום: אלן שיבר)

הפרק האחרון גם מאפשר לנו להתחיל ולסכם את הסדרה: הדוקו על ערן זהבי הוא, בסופו של דבר, יצירה טובה מאוד. מעניינת, מביאה זוויות חדשות גם למי שמכיר את הסיפור (אפילו למי שקרא את הביוגרפיה). היא לא היתה סדרה דוקומנטרית חוקרת, אבל היא כן הצליחה לעשות מה שדוקו ספורט טוב יודע לעשות - לחבר אותנו, לכמה רגעים, למוח של הדמות הספורטיבית שבמרכזה. לתאר לא רק מה זהבי עשה, ואיך הוא השפיע על הכדורגל הישראלי, אלא גם מה עבר לו בראש.

זהבי הוא, כאמור, דמות שונה מאוד בנוף הכדורגל הישראלי. במובנים מסוימים, הוא ילד התקופה שבה הוא נוצר - מישהו שהקפיד לא רק להיות כדורגלן ברמה מאוד גבוהה, אלא גם אישיות שקשה להישאר אדיש אליה. הוא אולי עשה פחות בקריירה מאשר קודמיו בשושלת הכוכבים - ברקוביץ', רביבו, אוחנה, בניון - אבל הוא ללא ספק ידע להיות יותר מעניין מכולם.

כל אחד מהארבעה שציינתי שווה סרט או סדרה דוקומנטרית (על חלקם גם נעשו סרטים שכאלה), אבל לפחות לדעתי יהיו בה הרבה פחות חומרים מאשר היו ליוצרי הסדרה על זהבי - האיש שתמיד ידע להיות מלך הדרמה, בין אם בביצועים על המגרש ובשערים בלתי נשכחים, ובין אם ברגעים קולנועיים מחוץ למגרש: הקטטה עם פואד, "העכברים שיוצאים מהחורים", זריקת הסרט, פרשת החדר.

זהבי הבין שבעידן הרשתות החברתיות, הגולים וההיילייטס שהוא נותן לא מספיקים. כולנו חיים בתוך פיד, גוללים וגוללים, ומה שחשוב לאנשים היום זה בעיקר את היכולת לגרום לך לעצור. לעשות משהו יוצא דופן שיגרום לך לשים לב ולמקד את הקשב בו. בעידן הנוכחי של הכדורגל הישראלי, אין מישהו שידע לייצר עניין כמוהו - לטוב ולרע. את זה הסדרה בהחלט משקפת, ולכן אולי גם קיימת תחושת ההחמצה - ויש תחושה שזהבי שווה יותר מארבעת הפרקים שהגיעו בסופו של דבר אל המסך.

אז מה זהבי ניסה לשדר דרך הדוקו? לדעתי, את העובדה שלמרות הצלקות הרבות והגיל המתקדם (יחסית לכדורגלן, כמובן) - יש בו עדיין את אותו רעב ישן. ולכן יהיה לו קשה בשלב הזה לתלות את הנעליים. אני אישית טענתי בטורים שפעמיים כבר אלוהי הכדורגל שידר לזהבי - זאת ההזדמנות שלך לעשות "קאט" ולפרוש כמו מלך. אבל נדמה לי שזהבי כופר בקריאות האלה. ולכן, יש סיכוי שנראה מזהבי עונה נוספת - אולי אפילו עונה שנייה.

מערב
קבוצה	נצ'	הפס'	רצף
מערב
1. ת'אנדר	68	14	W 4
2. רוקטס	52	30	L 3
3. נאגטס	50	32	W 3
4. לייקרס	50	32	L 1
5. קליפרס	50	32	W 8
6. טימברוולבס	49	33	W 3
7. ווריירס	48	34	L 1
8. גריזליס	48	34	W 1
9. קינגס	40	42	W 1
10. מאבריקס	39	43	L 1
11. סאנס	36	46	L 1
12. טרייל בלייזרס	36	46	W 1
13. ספרס	34	48	W 1
14. פליקנס	21	61	L 7
15. ג'אז	17	65	L 2
מזרח
קבוצה	נצ'	הפס'	רצף
מזרח
1. קבאלירס	64	18	L 1
2. סלטיקס	61	21	W 2
3. ניקס	51	31	W 1
4. פייסרס	50	32	W 1
5. באקס	48	34	W 8
6. פיסטונס	44	38	L 2
7. מג'יק	41	41	L 1
8. הוקס	40	42	W 3
9. בולס	39	43	W 3
10. היט	37	45	L 1
11. ראפטורס	30	52	L 2
12. נטס	26	56	L 3
13. סיקסרס	24	58	L 2
14. הורנטס	19	63	L 7
15. וויזארדס	18	64	W 1

במשפט אחד: המסר שערן זהבי שלח דרך סדרת הדוקו שלו

רגע אחד בסצנת הסיום רמז בקול רם על הכיוון שאליו הקריירה הולכת - בפרק הרביעי והאחרון של "זהבי". וגם: היחס הלא הוגן ללאזטיץ', החורים בעלילה והיתרונות הגדולים. זמן לסכם