מועדון ארבע הגדולות? אגדה אורבנית. לפני כמה שנים, כשהפועל באר שבע פרצה קדימה והחלה לאסוף תארים, קראתי טור שטען שהפועל תל אביב כבר לא חלק מ״מועדון ארבע הגדולות״.הגבתי אז כמו גראוצ׳ו מרקס: אם יש מועדון שלא רוצה אותי גם אני לא רוצה להיות בו. יש לי ערכים, ואם צריך תמיד אפשר למצוא חדשים.אבל האמת? זה היה מעליב. כל הרעיון הזה מעליב. בשבילי הפועל היא הקבוצה הכי טובה בעולם. לא צריך חותמות ולא צריך מועדונים מדומיינים.השבוע, אחרי המשחק מול בית״ר ירושלים - אולי המשחק הכי סוער ומחשמל של השנים האחרונות, לאו דווקא ברמת הכדורגל אלא בסיפור, באווירה ובדרמה - חזרתי לחשוב על זה.כי בישראל אין באמת ״ארבע גדולות״. יש שתיים שהן מפלצות של ממש - מכבי תל-אביב ומכבי חיפה. אחריהן באר שבע, שבנתה לעצמה מדרגה נפרדת, ורק אחר-כך הפועל ובית״ר: מועדונים היסטוריים, עם קהלים עצומים ותשוקה שלא נגמרת, אבל רחוקים כבר שנים מהטופ האמיתי.הפועל עברה עשור קשה: שתי ירידות ליגה, שיא של מקום חמישי. עכשיו היא בונה את עצמה מחדש - לאט, בלי הצהרות. כולנו יודעים שיהיו עוד ימים פחות יפים. המשחק מול בית״ר היה סיום הוליוודי לא רגיל, אבל זה רק משחק אחד, לא תעודת אחריות על עתיד.ופה עולה השאלה: מה לבית״ר ול״ארבע הגדולות״? מה במועדון הזה מזכיר את מכבי תל אביב? שלב בתים באירופה לא היה שם מעולם. מחלקת נוער שחגגה השנה רק על חזרה לליגת העל. גביע אחד בארבע עשרה שנה. בואו, חברים.גם אם הפועל תחזור לצמרת ומישהו ימציא פתאום ״חמש הגדולות״ זה יישאר אותו קשקוש. המונח הזה פשוט לא קיים במציאות. הפועל ניצחה יריבה היסטורית, שנואה, עם קהל יצרי וכלים מסוכנים ושנואה - וזה כל היופי. אבל זו לא היה ניצחון על ״קבוצת ארבע הגדולות״, כי לא קיימת אחת כזו. המבחן האמיתי שלנו נשאר ניצחונות על מכבי חיפה ועל באר שבע. ספוילר: המאזן לא משהו.על הדרבי אני אפילו לא מדבר - קשה תמיד, ובשנה שהם נראים ככה עוד יותר. אבל זו בדיוק הנקודה: הם נראים משוכה גבוהה כי הם באמת הכי טובים פה. בית״ר לא באמת שם. ואנחנו? עדיין בתהליך. רק בהתחלה.צריך להפריד בין היסטוריה וריגוש לבין מציאות. כן, הפועל ובית״ר הן שמות גדולים בהרבה מנתניה או הפועל חיפה. אבל אם מסתכלים במראה אז המועדונים שבאמת שייכים ל״ליגה של האלופות״ רחוקים מאיתנו.זו עונת מעבר ובנייה. האימפריה לא חזרה - עדיין לא. ואם בבית״ר רוצים להמשיך להכריז לעצמם ״אנחנו בארבע הגדולות״ מאה פעם ביום אז לבריאות.אני, בינתיים, פשוט שמח שניצחתי יריבה שנואה בדרך הכי מתוקה שיש. וזה, בינתיים, כל הסיפור של יום שני.