לגדול בצל אגדה: החיים החדשים של רועי עטר

מעטים השמות הנושאים איתם משקל כבד יותר מהשם עטר בכדורגל הישראלי. עם העול הזה התמודד רועי עטר, אחד החלוצים הכישרוניים שגדלו במחלקת הנוער של מכבי חיפה, שנאלץ לפרוש בגיל 24 בלבד בגלל סדרה של פציעות. כיום, בגיל 31, מרשה לעצמו עטר להסתכל אחורה על הקריירה הקצרה שלו ולמרות תחושת הפספוס, להודות על מה שכן הספיק לעשות. עטר התראיין בפודקאסט של GNA באולפני CK מדיה. GNA היא חברה לליווי וניהול פיננסי לספורטאים בישראל המעניקה שירות במהלך הקריירה והכנה ליום שאחרי.

לאתר של החברה -> https://gnasports.co.il/

תחילת הדרך בכדורגל
"חתמתי על החוזה הראשון בגיל 17, קצת לפני הצבא. קיבלתי מענק חתימה על סך 140,000 ש"ח. ב-2012 זה היה המון. בנוסף קיבלתי 4,200 ש"ח משכורת ורכב. גדלתי עם כפית של זהב בפה. לא היה חסר לי כלום בבית. אבא שלי רצה שאשקיע בדירה בזכרון, אני לא הייתי בכלל בכיוון. סוף סוף הרגשתי עצמאי. רק בילויים. ילד בן 17-18, שמקבל סכום כזה, שבחיים הוא לא התנהל עם כסף חוץ מלבקש מההורים... גם לא באתי ממקום שהיה חסר לי. פתאום לקבל סכום כזה גדול ואתה עושה עם זה מה שאתה רוצה, שרפתי את הכסף על הנאות כי לא ידעתי מה לעשות איתו. גר אצל ההורים, אפס הוצאות. הכסף לא נגמר. זה כרטיס החלומות, תעשה מה שאתה רוצה. הולכים למסעדות, מועדונים, אני תמיד משלם על הכל. הייתי מסיים אימון, הולך לקניון, קונה שתי חולצות. סתם. לא הייתי לובש את הבגדים בכלל. אני יכול, אני לוקח. ככה גם הכסף הלך".

עזיבת מכבי חיפה והמעברים בין הקבוצות
"המעבר להפועל עכו היה מאוד קשה מבחינתי. מי שנמצא במכבי חיפה יכול להבין. בחיפה נותנים מעטפת שהיא כמו אירופה. עד הרמה שהרצפה מחוממת בחדר ההלבשה. אתה מקבל את הבגדים הכי חדשים, את הנעליים הכי חדשות. הייתי מגיע לאימון והיה מחכה לי בלוקר כל חודש שני זוגות חדשים של נייק. הטייטס נקרע, אתה מקבל חדש מהניילון. התנאים היו בסדר בעכו. אבל כשאתה מגיע ממקום שנותנים לך את הטופ ופתאום אתה מגיע למועדון שנותן את התנאים הלגיטימיים שכל קבוצה נותנת, זה היה נראה לי כאילו ירדתי לשפל של השפל מבחינת תנאים. הגעתי לחדר ההלבשה וחילקו סלים עם הבגדים. בחיפה הכל מקופל, מכובס ואז אתה מגיע ומביאים לך בסלים. הגרביים היו קשות ואמרתי לעצמי 'מה זה? איך הם מביאים גרביים כאלה קשות?'. חוויתי ירידה מנטלית מאוד גדולה. הייתי ילד צעיר עם הרבה כסף ואגו".

"בתקופה של הנוער הייתי השחקן המוביל ופתאום לא מקבלים אותך כהכי טוב ופתאום אתה בספסל. חוויתי משבר מנטלי מאוד גדול. באותה תקופה יש לך יכולות כספיות לעשות דברים שהם לא טובים לך. מנטלית חיפשתי לברוח והתחלתי לצאת למועדונים, לשתות אלכוהול. יצאתי מהמסלול באותה תקופה. היכולת שלי היתה ירודה בגלל המצב המנטלי, לא בגלל הכדורגל, ואז עברתי לרמה"ש בליגה הלאומית. זו היתה עוד ירידה ברמה. מבחינתי זה היה להיות במכבי חיפה ולהמשיך קדימה. היו לי הצעות מקבוצות נוצצות באירופה. בגדול, ויתרתי על היציאה לשם, גם בגלל המשפחה. אבא שלי לא רצה שאעבור. גם אבא שלי לא רצה לעבור בזמנו. החלום הגדול שלי היה בכלל להיות כוכב במכבי חיפה. זה התעלה מעל לצאת לחו"ל. היתה לי עונה לא משהו ברמה"ש. הרבה חיכוכים. הייתי ילד, לא ידעתי להתנהל. הרבה אומרים לי 'כן, אבל אתה הבן של ראובן עטר'. אבא שלי היה כוכב על, הוא אגדה בכדורגל. היה לו פשוט מאוד. אבא שלי לא היה מקצוען, הוא היה כוכב. אלו היו זמנים אחרים".

ההתמודדות עם פציעות
"ברגע שאתה מתחיל עם פציעות, מתחיל גלגל. אתה לא יודע איך להתמודד עם זה גם מנטלית, גם מקצועית-רפואית. איך לטפל בגוף, ומתחילה ירידה. אחר כך עברתי לרעננה, שם לא שיחקתי. הייתי בשיא ברעננה, התאמנתי כמו מטורף. הגעתי ל-5 אחוז שומן. אחרי חצי עונה עברתי לנצרת עילית. בגלל שהייתי מקצוען ברעננה, הגעתי לקבוצה שהיתה במצב 'על הפנים', והייתי בשיא. הייתי גר באותה תקופה במגדים ורק הנסיעות זה 3,000 ש"ח בחודש. אני רוצה לסגור ורצו לתת לי חוזה אפס. שאני לא מקבל כסף. בסופו של דבר גיל ברעם הסכים לתת לי 5,000 ש"ח בחודש ונתתי חצי עונה מהסרטים. שיחקתי 10-12 משחקים ונתתי 6 שערים ו-4 בישולים. בשנה לאחר מכן נתנו לי חוזה נורמלי. 6,000 בסיס ועוד 1,500 ש"ח לנקודה עד 50 נקודות. לדאבוני, מה שקרה, אחרי המשחק הראשון נפצעתי. מאותו רגע, נפצעתי עד סוף השנה. הכל קרה לי. קרעתי את כל הגוף. מעל 7 פציעות רצופות. לא ליוו אותי אנשי מקצוע מספיק טובים כדי להכשיר את הגוף שלי".

"הייתי מאוד כישרוני, אז מה שעל המגרש בא לי בקלות. הייתי אומר שמבחינתי שאני לא צריך ללכת לחדר כושר ולהשקיע בגוף. חשבתי שאני לא צריך את זה כי אני נותן את התפוקה על המגרש. מבחינתי אני מלך העולם, אני יכול לעשות מה שאני רוצה. בעונה שלאחר מכן אבא שלי אימן את עפולה והוא רצה שאני אעבור אליו. בעקבות מה שגרמתי לעצמי, שזה ניהול לא נכון גם כספית וגם מקצועית-בריאותית, לא הצלחתי לשחק. הברכיים שלי רצחו אותי. הייתי משחק שבוע-שבועיים, ואחר כך לא יכול לשחק שבועיים. לא הייתי פצוע, הברכיים לא זזו. היום אין לי שני מיניסקוסים בברך ימין והסחוס שלי שחוק בדרגה 4-5 וגם ברגל השניה אין לי שני מיניסקוסים. כדי לקום מהכסא אני צריך להרכיב את הברך. זה סחוס, זה לא צחוק".

המעבר מכדורגל ל"חיים עצמם"
"שנה לפני שיצאתי לחיים עצמם, ניסיתי להכין את עצמי. אני לא עבדתי בחיים. תמיד הייתי שחקן, זו היתה העבודה. מבחינתי זו לא היתה עבודה כי זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות. כשיצאתי מהכדורגל... זו התקופה הכי קשה לכדורגלן. קודם כל, נגמר החלום. מבחינתי לא מיציתי 5 אחוז ממה שהייתי צריך לעשות בקריירה. לצאת לעולם, למצוא את עצמך. איך מביאים כסף? ברגע שאתה יוצא מכדורגל, יש לך סוג של גאוותנות. אתה לא יכול כל דבר. אני רוצה לעבוד, להרוויח כסף, אני לא יכול. אתה אומר 'מה יגידו עליי?'. יגידו 'הבן של ראובן עטר עובד ב..'. אני לא מזלזל בשום עבודה. היו לי שנתיים כאלה, עד שאשתי רות נכנסה להריון. מהרגע הזה לא עניין איזה עבודה, מה עבודה - אני מביא כסף, 'על הזין שלי' הכל. אני עובד בכל מה שאפשר כדי להביא כסף הביתה להאכיל את המשפחה שלי. הייתי עושה הפעלות לילדים, הייתי מורה מחליף. עשיתי דברים שלא האמנתי שאני מסוגל לעשות. עשיתי הכל. זה מחסום מנטלי מאוד גדול. היום אני בעיקר עסקים ונדל"ן. אני ובן הדוד שלי כפיר שותפים".

להאזנה לפרק המלא לחצו כאן