כבר היינו בסרט: אל תקטינו את ליגת העל

תכונה אחת שמאפיינת את הכדורגל הישראלי היא אימפולסיביות - בה כל דבר מוחלט בלהט הרגע. לאחר שני מחזורי ליגה שבהן קיבלנו כמה תוצאות קיצוניות מיד קם השד הרבוץ. בעבר נכווינו מהחלטות נמהרות של צמצום מספר הקבוצות, אנחנו לא צריכים ליפול להן שוב. מנפץ המיתוסים. טור דעה

אבישי סלע
אבישי סלע   03.10.25 - 18:34

תגיות: ליגת העל ווינר

Getting your Trinity Audio player ready...
(אלן שיבר)
אחת התכונות הפחות אהובות עליי בכדורגל הישראלי אפשר לכמת בתור "עכשוויזם" - דהיינו, הנטייה לייחס משמעות גדולה מדי להלכי רוח חולפים, בתור משהו שהוא אמת צרופה שבלתי ניתנת לשינוי. זר נותן שני משחקים לא טובים? הוא "לא טוב", וצריך לשחרר אותו. מאמן מפסיד שני משחקים? הוא "איבד את הקבוצה", וצריך ללכת - וכו'.

דוגמא מובהקת למצב הרוח קיבלנו בפתיחת העונה הנוכחית - שני מחזורי ליגה שבהן קיבלנו כמה תוצאות קיצוניות, מיד העירו את כל השדים הרבוצים. מיד שמענו שוב על הצורך האקוטי והמיידי להקטין את הליגה - משל ליגה של 12 או אפילו 10 קבוצות, תעשה טוב לכדורגל שלנו. ליגה רזה, קומפקטית, עם הרבה משחקים גדולים ומעט קבוצות קטנות שבאות להפריע. לכאורה, אידיליה - אבל רק לכאורה.

במסגרת המדור החדש פרי עטי, אני אנסה לקחת הנחות בולטות - ולנסות להגיד למה לדעתי הן פשוט לא נכונות. ונדמה לי שהאקסיומה לפיה צמצום הליגה משפר אותה, היא מקום טוב להתחיל בו. שיהיה לכולנו בהצלחה.

קודם כל - צריך לבחון את ההיסטוריה של תחום צמצומי הליגה. מאז תחילת המילניום, הליגה שלנו היא כמעט כמו אקורדיון - מתרחבת ומצטמצמת, כל פעם לפי צורך אחר. עד עונת 1998/99, לליגה הבכירה (אז "הליגה הלאומית") היה מבנה ברור - 16 קבוצות ושני סיבובים, כשבמחזור ה-30 מוכתרת אלופה.

אלא שבקיץ 1999, עם הקמתה של ליגת העל - החלו השינויים. כבר בסוף אותה עונה היו שלוש יורדות ורק עולה אחת (מכבי נתניה). שנה לאחר מכן (2000/01), המגמה נמשכה - שוב שלוש יורדות, שוב עולה אחת עד שהתייצבנו על מספר הקסם - 12, עם שלושה סיבובים ו-33 מחזורים בסך הכל. כך שייטנו במשך שמונה שנים, מ-2001 ועד קיץ 2008 - אז הוחלט שוב לקחת אותנו אל מעבדת הניסויים.

מתוך רצון לעצור את הקטר השועט של בית"ר ירושלים וארקדי גאידמק, יו"ר ההתאחדות אבי לוזון החליט להגדיל את הליגה - מ-12 ל-16, במכה אחת. ואכן, בעונת 2008/09 - רק קבוצה אחת ירדה אוטומטית (עוד אחת ירדה דרך המבחנים), ולא פחות משש קבוצות עלו ליגה - ביניהן הפועל חיפה והפועל ב"ש. ברוכים הבאים לעידן הקיזוז - 16 קבוצות עם שני סיבובים, שאחריהם הולכים לפלייאוף של חמישה משחקים אחרי הפחתת הנקודות במחצית. 35 מחזורים בסך הכל.

אחרי שתי עונות בכלל לא רעות (כולל 2009/10 הדרמטית במיוחד שנגמרה עם הדאבל המפורסם של הפועל תל אביב), שוב חזרנו לשולחן השרטוטים - בעונת 2011/12 שוב היו לנו שלוש יורדות ורק עולה אחת, כדי להגיע לפורמט הנוכחי - שרץ כבר 13 שנה; 14 קבוצות בליגה, שאחרי 26 מחזורים מתחלקות לפלייאוף עליון ותחתון. זו השיטה הנוכחית, שאותה קולות שונים שוב רוצים לשנות.

אז למה הקריאה הזאת לא נכונה? קודם כל, כי כבר היינו שם. בליגת העל כבר היו 12 קבוצות, והתוצאה לא הייתה יוצאת דופן. ליגת 12 הקבוצות, מכל מיני סיבות, הייתה עם כמות שערים נמוכה, ירידה דרסטית בכמות הצופים ובעניין - למעשה, השנים המדשדשות ההן (לצד האינטרס הפוליטי קצר המועד) גרמו בכלל לרצון שיהיה קיזוז - כדי לייצר עניין מחודש בליגה, מה שעבד לפחות בטווח הקצר.

ויש לזה גם סיבה מקצועית - ליגה של 12 קבוצות היא ליגה מאוד צפופה. כמעט ואין קבוצה בליגה שלא נמצאת במאבק כלשהו, בין אם במאבק אליפות, אירופה או נגד הירידה ללאומית. לכאורה, דבר טוב - אבל כשנזכרים בהלך הרוח המתוח שיש כאן, המשמעות היא שלמאמנים - שגם ככה המעמד שלהם נמוך - יש עוד פחות אוויר. מאמן שיודע שהפסד שלו במשחק מסוים עלול לגרור אותו אל מתחת לקו האדום (ואולי גם לסיום עבודתו), יעדיף לשמור על תיקו. לשחק קצת יותר הגנתי, לא לשאוף לניצחון, להישאר עם מה שיש.

מאמן לחוץ גם לא ייקח סיכונים עם השחקנים שיש לו. בהתלבטות שבין ילד מהנוער שאפשר לקדם לבוגרים, לבין זר מוכח - הוא כנראה יעדיף את השחקן הזר. התוצאה היא הרבה פחות אפשרויות לשחקנים מקומיים לבטא את עצמם - מה שפוגע גם באינטרס של הכדורגל, וגם בליגה עצמה, שמורכבת מהרבה זרים זולים וכאלה שאי אפשר להתחבר אליהם. שוב, ד"ש מאמצע שנות האלפיים.

ליגה נורמלית צריכה "בטן". היא צריכה קבוצות שהן לא למעלה ולא למטה, שישחקו גם בשביל לפתח שחקנים (למשל קבוצות כמו הפועל ירושלים או מכבי פ"ת), לשחק קצת יותר התקפי (ע"ע הפועל פ"ת של העונה הזו) ולאתגר את הקבוצות החזקות. בליגה מצומצמת וקומפקטית, הקבוצות דרג ב' יישאבו מהר מאוד אל קרבות התחתית - וכל היתרונות היחסיים שלהם ייעלמו.

וכן, צריך לדבר גם על האינטרס החברתי שיש לליגה. ליגה בכירה בישראל לא צריכה ולא יכולה להתחיל בצומת הצ'ק פוסט ולהיגמר אי שם בצומת מורשה. הליגה הישראלית, מתוקף היותה ליגה שאף פעם לא הייתה ברמה מקצועית גבוהה, צריכה כל הזמן כוחות חדשים, מערים אחרות, עם נופים אחרים שירעננו את הכדורגל שלנו ויכניסו בו צבע. ליגה לא יכולה להיות רק הקצפת שלה - היא חייבת גם מקומות יותר עניים, שיוכלו בעזרת רוח הספורט לתת פייט ואולי גם להתקדם.

12 קבוצות לא יעשו כאן כדורגל יותר טוב. הן אולי יגדילו את ההכנסות של הקבוצות הגדולות והעשירות, וייראו יותר יפה חיצונית כי יהיו יותר משחקים בין הגדולות, אבל בשורה התחתונה הליגה שלנו לא באמת תרוויח מזה. ומי שכל כך מתגעגע ל"כדורגל של פעם", מוזמן לפתוח את אחת הפלטפורמות ולראות את התקצירים מאותה תקופה מלבבת. את היציעים הריקים, את המשחקים חסרי המשמעות ואת העובדה שהיית צריך להריץ במהירות X2 כדי לראות גול מתישהו. תבלו.

השיטה הנוכחית עובדת מצוין - בעונה שעברה, עם 14 קבוצות בליגה, הרווחנו עונת כדורגל טובה מאוד. עונה של מאבק אליפות עד הסוף, מאבק תחתית מצוין, קבוצות שרצו לאירופה ונלחמו עד השנייה האחרונה. ובד בבד, קיבלנו גם כדורגלנים צעירים שקיבלו הזדמנות, סיפורים איכותיים ובאופן כללי היה כיף לראות כדורגל. לא צריך להנדס את השיטה כל פעם, כדי שהיא תביא את התוצאות שאנחנו רוצים. אפשר, לפעמים, פשוט לתת לה לעבוד.