אחד הזרים הכי זוכרים של מכבי חיפה בשנות ה-2000 הוא גוסטבו בוקולי. הברזילאי המשיך לחיות בישראל גם אחרי הפרישה והוא מרגיש חלק בלתי נפרד מהמועדון למרות שנמצא הרחק מעולם הכדורגל בימים אלה. עוד מימיו הראשונים בארץ, קשר העבר היה חלק מ"קהילת אוניברסל" שפועלת ברחבי המדינה. לאחרונה הוא קיבל את התואר "בישוף" מאותה קהילה, אך למרות הכינוי המפוצץ, זה לא בדיוק כזה "מיסטי" כמו שזה נשמע. על כך, כמו על מצבם של הירוקים ואיך נראים חייו היום - הוא מרחיב בפינה של ערוץ הספורט - איפה הלכת?איפה הלכת דנילו אספרייה?איפה הלכת פדרו גלבאן?איפה הלכת איליה יבוריאן?איפה הלכת ולדימיר סטויקוביץ`?"אני מחוץ לכדורגל לגמרי. יש לי חברה לתיירות וכמה דברים שקשורים בנדל"ן, אני עובר לכיוון הזה. הכדורגל זה לא מקצוע יציב, יש עליות וירידות ובגלל זה שיניתי קצת את המסלול שלי. יש לי יותר פנאי למשפחה לדברים אחרים. כמובן שאני עדיין עוקב. מתי שאני יכול אני מגיע לאימונים של מכבי חיפה לבקר את השחקנים. אני בקשר איתם"."המצב לא תואם את הציפיות מתחילת העונה. זה לא נעים וקשה מאוד. יש הרבה עבודה שצריך לעשות כדי לשנות את זה. אני מקווה שברק בכר והצוות שלו יידעו מה צריך לעשות. חיפה תחזור לעצמה, השאלה מתי וכמה זמן יקח לתקן את הדברים שצריך לתקן. יש לברק את הכלים לעשות שינוי. קשה לדעת כבר עכשיו אם זה היה צעד נכון עבורו לחזור. יש לו את היכולת, השאלה אם יצליח". על הקהילה: "מאז שהגעתי לארץ אני חלק מקהילה ברזילאית עולמית. אני ממשיך בזה גם היום. אני עוזר לאנשים ורוצה לתת להם חזרה את מה שאני קיבלתי. נתמנתי עכשיו לתפקיד ניהולי חדש ויש לי יותר אחריות. הקהילה היא לא דת, היא נותנת הזדמנות לאנשים לשנות את החיים שלהם. אני שונא דת כי דת מרחיקה אנשים. אנחנו לא דתיים. אני לא איש דת, לא נוצרי, לא יהודי ולא מוסלמי. אנחנו פשוט בני אדם שרוצים לעזור לאנשים, שכל אחד ימצא את הדרך שלו"."אני למדתי איך לקחת את הדברים החשובים מהתורה והספרים וליישם אותם בחיים שלי. אנחנו לא `מצווים` כמו בדת, אלא חושבים איך הופכים את מה שקורה בחיים לדברים חיוביים. זה קורה דרך ההרצאות שאנחנו עושים וכל התפילות. יש צד רוחני בדבר הזה, אבל הכי חשוב זה לחשוב איך אני עושה את השינוי בחיים שלי. זה לשנות דרך חיים ואנחנו מנסים לתת לאנשים כלים כדי שהם יובילו את החיים שלהם לכיוון שישמח אותם". "אנחנו עושים את זה דרך עבודה סוציאלית עם הרבה אנשים זרים והרבה משתמשי סמים. אנחנו מנסים לעזור להם לצאת מהמצב הזה, אף אחד לא נכנס לסמים כי כיף לו. בהתחלה אולי כן אבל עכשיו הוא סובל והוא רוצה לשכוח ממשהו. אנחנו מנסים למצוא יחד איתו איפה שורש הבעיה ולטפל בה. נותנים גם בגדים, אוכל וכל מיני דברים שהם צריכים". על התואר "בישוף" החדש שקיבל לאחרונה: "בקהילה מגדירים תפקידים. יש לזה משמעות, אבל זה די רגיל, פשוט אחריות שונה. הקהילה ממלאת אותי יותר מכדורגל, גם כששיחקתי זה סיפק אותי הרבה יותר מכדורגל. הבנתי ששום דבר בעולם הזה לא יכול למלא בן אדם כמו זה. יש `חוסר` בתוכי שרק אלוהים והמקום הרוחני יכול למלא אותו". "צריך לדעת איך לעשות זה את זה ואחרי שזה קורה - לא חסר לי כלום. אני אהיה שמח בכדורגל גם אם אני מצליח וגם אם לא, אבל זה לא מה שמוביל אותי בחיים שלי כי אני כבר שלם. אם אני אצליח או פחות אצליח בנדל"ן זה לא משנה כי אני כבר שלם. בנישואין אותו דבר, אני לא תלוי בהם כדי להיות שמח, אני כבר שמח"."אנשים מחפשים דברים שישמחו אותם, אני לא כי אני כבר שמח לפני שאני ניגש למשהו. מילאתי את השמחה הפנימית שלי כדי להיות אני. לא הייתי צריך משהו אחר שישלים אותי מלבד האני הרוחני שלי. זה רוחני, אבל לא בקטע הדתי. זה טקס מיוחד שאנחנו עושים תמיד למי שמקבל תפקידים כאלה. זה רוחני, אבל זה לא מגדיר אותי כבן אדם מיוחד. כולנו מיוחדים. אני לא קורא לעצמי בישוף, אבל מי שמכיר את הקהילה, בעיקר בברזיל, יכול לקרוא לי בישוף. קשה להסביר את זה, זה משהו בתוך הקהילה וזה חשוב. הם רואים אותי שם כשמישהו שיכול להיות שם דמות. אבל אני בן אדם כמו כולם".על מה זה דורש ממנו בשגרה: "אני מקדיש לזה מחשבה. זה לא מה שאני עושה ביום יום, אלא מה אני חושב ביום יום. כל מה שאני עושה זה תוצאה של מה שקורה בתוכי. יש 3-4 פעמים שאני בא לקהילה, בדיוק כמו כשהייתי שחקן, זה לא השתנה. פשוט עכשיו יש לי תפקיד חדש. תמיד הייתי לוקח חלק נכבד בקהילה"."גם בחופשים מהכדורגל הייתי הולך ותורם שם במשהו, אם זה לדבר עם מישהו או ללכת לבקר מישהו, לא משנה מה, תמיד הייתי שם. אפילו הבאתי איתי כמה זרים שכבר לא בארץ. שאבייר דירסאו, אליסון דוס סנטוס, רנה לימה, ברזילאים בעיקר. לא הייתי תמיד מזמין חברים מהכדורגל, תלוי. הם היו באים ספונטנית, לא קבוע". על חזרה אפשרית לכדורגל: "אני לא רואה את עצמי שם יותר אבל אני אמרתי לעצמי כבר שאני לא אומר `לא` לשום דבר. לא רק בכדורגל, גם בקהילה לא אמרתי `לא` על לקבל תפקידים. אי אפשר לדעת מה יהיה מחר ואני תמיד חי את היום".