שיעור באזרחות: פולין גרמה לנבחרת ישראל לקנא

אם אריאל בית הלחמי ואנשי הנבחרת שלנו רוצים לרמות את עצמם ואותנו, הם יביטו בסיפוק על המחצית השנייה אתמול מול פולין. ״איזה קאמבק״, יגידו לעצמם, ״וואלה כמעט״, ״הראינו אופי״. אבל אין בלוף גדול מזה. לא ראינו אתמול נבחרת. ראינו הצגה של איש אחד ברבע השלישי שסחב על עצמו קאמבק וסחט את עצמו על הדרך. הוא אלתר לנו נתיב שדרכו כמעט וגנבנו ניצחון.

למרות שרמת הכישרון בצד הישראלי, גם בסגל הנוכחי, גבוהה מזו של הצד הפולני, הפולנים שלטו כמעט לאורך כל המשחק. זה קרה כי בשלושה אספקטים הפולנים עלו על הבחורים בכחול לבן: באספקט הטקטי והטיפול ביתרונות ההתקפיים היחסיים של ישראל, באספקט הפיצוצים, המכות, הנשיכות והשריטות (ועל כן גם השיפוט הלך איתם). והאספקט השלישי הוא בגזרת המתאזרח.

הפולנים בחרו בינגו בעוד אנחנו בחרנו, למרות סימני הנפט של קאדין קרינגטון במחצית השנייה, במנוי פיס שפג תוקפו. הפולנים עבדו עבור ג'ורדן לויד, וקרינגטון, בטח במחצית הראשונה, עבד עבור הפולנים. אמנם אין הצדקה למתאזרחים ביורובאסקט אבל אם כבר, אז ג׳ורדן לויד הראה איך מתאזרח מצדיק את התאזרחותו. האחד אזרח כבוד, השני אזרח מן השורה. 

הצופה בית הלחמי
אחרי קיץ של הכנה, ישראל נראתה חסרת אמירה. כמעט ולא ראינו הכנה טקטית לטיפול בג׳ורדן לויד מלבד ״בוא נשים עליו את השומר עם הכי הרבה סיכוי לעצור אותו״, מבלי להתחשב מה עושים איתו בפיק אנד רול.

ללא יצירתיות בניהול המשחק אלא פשוט לשים את הכדור בידיים של אבדיה ולהתפלל, וללא ניהול סגל שיחלק עומסים (תרומה מינימלית מהספסל - קרינגטון 10 נקודות, טימור 2). נדמה שהמחצית השנייה, המוצלחת יותר של ישראל, דווקא חשפה כמה הנבחרת של בית הלחמי הגיעה לאליפות אירופה לא מוכנה, ומצאה את עצמה מאלתרת ונסמכת על כוח הרצון האדיר והיכולת האדירה עוד יותר של דני אבדיה. וזהו.

זה מה שהיה לבית הלחמי להציע אתמול: להיות צופה, כמוני וכמוכם, בדני אבדיה לוקח את הכדור, מזיז את כולם הצידה ומחזיר את הנבחרת למשחק. זה ממכר לראות את אבדיה. הוא גדול, הוא חזק. אבל ההתמכרות הזו עולה לנו ביוקר. היא סוחטת את אבדיה, שלא קלע כלל ברבע הרביעי ושתי הזריקות האחרונות שהחטיא לשלוש היו החטאות של עייפות, ללא מיץ ברגליים. היא משחררת אחרים מאחריות. היא גורמת להגנה להתרכז במשימה אחת עיקרית. והפסיביות הזו בצפייה באבדיה לא הייתה התחום היחידי שבית הלחמי נתן לאחרים לשלוט בגורלו. הוא נותר ללא תגובה לעבודת ההכנה המצוינת שעשה המאמן של הפולנים איגור מיליצ׳יץ'.

זה התחיל בנטרול היכולת של אבדיה ליצור במחצית הראשונה כשכל מי שעבר בסביבה ודיבר פולנית קיבל הוראה לצופף את הצבע כשהוא עם הכדור ולעשות עליו שמירה כפולה בפיק אנד רול. זה המשיך באגרסיביות על הפיק אנד רול של מדר, גם הם יודעים שיש לו בעיה בברך, וכבונוס גם לקחו אותו לטיולים בלואו פוסט ומילאו אותו בעבירות. על סורקין הם שמו גופות גדולים ודינמיים שמנעו ממנו את הסיומות שהוא אוהב ומכיר. אז גינת נשאר פנוי? וולקאם. אז נכון שעל הספסל יש לבית הלחמי חבורה של רול פליירס, אבל על הספה בבית בישראל יש לו שני רכזים/קלעים שמלאים בחוצפה והיו יכולים להיות דווקא אלה שיורידו מאבדיה עומס. 

אז אולי בהגנה נבחרת ישראל סיפקה ניצוצות או איזו אמירה ראויה? צר לאכזב. הפולנים עבדו עבור לויד והוציאו אותו על חסימות עם הרבה אקשן בצד החלש. למרות הסקור הנמוך, ישראל הציגה הגנת פיק אנד רול מפוקפקת וריבאונד הגנה שהשאיר אותה חשופה. שני האלמנטים הללו היו הסיבות המשמעותיות למרבית הנקודות הקריטיות של ג׳ורדן לויד בסוף המשחק. בזריקה האחרונה שלו, גינת קיבל אותו בחילוף ועשה עליו עבודה ראויה, וגרם לו לקחת זריקה קשה בסוף שעון. אבל לכל זריקה יש מוצאי זריקה.

אולי רומן סורקין היה עייף מכל המחמאות שהורעפו עליו אחרי איסלנד. אולי בגלל זה לא ניתר לריבאונד של משחק. אולי גינת כל כך נהנה מהעצירה שהוא עשה ללויד שהוא עמד והסתכל על סל של משחק. אבדיה היה גמור מסיבות מובנות. מדר קטן מדי. קרינגטון רחוק מדי. לויד עשה מאמץ משני וניצח בסל שערורייתי לקבל בזמן כזה של משחק. ישראל הפסידה בצורה מעצבנת, לקבוצה מעצבנת, מול קהל מעצבן.

בשלישי - גמר גביע
נחזור רגע לאבדיה. העובדה שהילדים של מוטאפצ׳יץ׳, צ׳ורצ׳יץ׳, דובראש, מרקוביץ׳ וכל צ׳יץ׳ אחר שעבר בכדורסל הישראלי ב-30 השנים האחרונות לא משחקים בנבחרת ישראל - זה כישלון שלנו כחברה. מהחיבור הסרבי-ישראלי הזה יצא תפלץ בשם אבדיה.

יש הרבה דרכים להשתמש באבדיה על המגרש. ב-NBA, עם הריווח ויכולת הקליעה מבחוץ, הבידודים שלו עם הכדור עם הפנים לסל יכולים לעבוד היטב. הפיזיות שלו והצורה בה הוא מרים ומחביא את הכדור עד שהוא מגיע לטבעת מרשימים. במגרש הפתוח הוא בלתי עציר. אבל ביורובאסקט זה יכול לעבוד עד גבול מסוים, בטח כשיש חמש גופיות לבנות ופולניות שמחכות לו בצבע, בטח שבכל פיק אנד רול הוא מקבל שמירה כפולה שמעכבת ומנטרלת לו את החדירה, בטח שכמעט ואין קליעה יציבה מאף אחד מהגארדים בנבחרת (שוב, יש שניים כאלה, אבל הם בבית, מחטטים באף מול המשחק).

על כן, ההשתלטות של אבדיה על המשחק אתמול הייתה אינטואיטיבית, שנתנה לבית הלחמי פתרון קל ועצל. ללא תנועה בצד החלש, ללא חסימות עבורו על קו הבסיסי כדי להביא אותו ללואו פוסט, או להוציא אותו על חסימות עומק, בית הלחמי לא עזר לאבדיה לעזור לכולנו. מרוב התפעלות, הוא נתן לו 38 דקות. מספרים שבניהול סגל ראוי לא מגיעים אליו אלא אם זה משחק הדחה. ואתמול לא היה משחק הדחה אבל בשלישי מול בלגיה כן.
ועל כן המשחק היום מול צרפת הוא הזדמנות עבור ישראל להאריך את הרוטציה שלה ולתת שעות מנוע למי שזקוק קצת להרצה.

גמר הגביע מול בלגיה יצטרך את ישראל טרייה ורעננה. אתמול, מלבד 38 הדקות של אבדיה, סורקין שיחק 32, גינת 31 ומדר 30. הברך של מדר אולי שותקת אבל ללא הכנה ראויה, באינטנסיביות כזו, יום אחרי יום, מדר מסכן את הקריירה שלו בצורה חסרת אחריות. אם אני דימיטריוס איטודיס אני יושב למדר על העורק הראשי בשיחות טלפון והודעות ווטסאפ ואומר לו ״שלא תעיז לשחק״. מדר צריך לנוח היום לחלוטין.

זה הזמן של איתן בורג לצבור ניסיון. זה הזמן לתת לרפי מנקו (אפס דקות אתמול!) ונמרוד לוי להשתפשף כי אולי גם להם נזדקק. אפשר לשחק עם איתי שגב בחמש כשסורקין בארבע. השמרנות והעקשנות של בית הלחמי חייבים להיפגש עם המציאות. כי הפסד לבלגיה פשוט לא בא בחשבון. 

DNA פולני
בשנים האחרונות פולין היא אחת המדינות החכמות באירופה, שלא הרשתה להגירה המוסלמית להשתלט על ה-DNA החברתי שלה. היא מדינה בטוחה, משגשגת, גאה. על פניו - היא אמורה להבין את המאבק הישראלי והיהודי בין הטוב לרע, מול אלה שמנסים להשמיד אותנו, וביתר שאת מאז השביעי באוקטובר. ועדיין, הקהל שלה בחר לצעוק בוז בהמנון של המדינה היהודית. למה? כי משתפ״י הג׳נוסייד האמיתי מאשימים את קורבנותיהם בג׳נוסייד בזמן שהם נאבקים על חייהם.

לא שאלנו מה הסבים של הקהל אתמול עשה לפני 80 שנה אבל ראינו ילדים פולנים קטנים יונקים שנאה מהדוגמא שההורים שלהם משמשים עבורם. יש זרמים עמוקים שלעולם לא נעלמים. זרמים שהביאו לנהרות של דם יהודי להישפך על אדמת פולין, לא רחוק מאולם הכדורסל אתמול בקטוביץ׳. בימים האפלים ההם, התחינה בפניי האנטישמים הייתה ״אל תירה״. היום, בזכות מדינת ישראל, אפשר לצעוק בגרון ניחר, גם על אדמת פולין, ״אל תירא, ישראל, אל תירא״.