תגיות: Cuphead, Run and Gun, פלטפורמר, קאפהד
זה אולי נשמע שאני מדבר בצורה שלילית, אבל תרשו לי להבהיר דבר אחד: קאפהד הוא אחד המשחקים הכי מהנים ומאתגרים ששיחקתי, למרות כל העצבים והייאוש, מהסיבה הפשוטה: הוא דורש יכולות וכישורים, והוא דורש מהשחקן לטעות וללמוד מהטעויות שלו, ואין שום דבר יותר מספק מלהצליח לעבור שלב אחריי כל כך הרבה פעמים.
הגרפיקה של המשחק היא עניין של טעם אישי. אני לא חושב שכל אחד יכול להתחבר אליה או למצוא אותה מושכת או מעניינת. כל המשחק הוא מחווה לאנימציות של שנות ה-30 וה-40, אתם יודעים, התקופה שדיסני היו גזעניים. האנימציות מושקעות ומפורטות, והעולם הסוריאליסטי של המשחק יכול להצחיק ולהיות מלחיץ בו זמנית מבחינת עיצובי הדמויות המשוגעים והתלושים מהמציאות. יש כל כך הרבה מחשבה ותכנון מאחוריי כמעט כל פרט בעיצוב של המשחק, וזה יפייפה לעין. לא שאני יודע, אבל כנראה שככה העולם נראה דרך סמי הזייה. אין ספק שהעיצובים המטרידים של הבוסים רק עוזרים לתחושת הלחץ ביחד עם כל השיגעון שהולך על המסך. והפסקול של המשחק נפלא. מוזיקת סווינג קצבית שמכניסה לאווירה ולאותה תקופה.
אם עד עכשיו לא דיברתי על עלילת המשחק, זה בגלל שהיא כל כך שולית ולא משנה, אבל בשביל להגיע לנקודה האחרונה שלי, אז יאללה: קאפהד ואחיו עשו עסקה עם השטן. עכשיו הם צריכים לברוח מהגהנום ולהלחם את דרכם החוצה נגד כל הבוסים והאוייבים. זה באמת מסתכם בזה. אז למה הזכרתי את זה? כי המשחק תומך גם באופציה לשחקן נוסף, אם תהיו מעוניינים להתעצבן יחד עם חבר. הבעיה היא שאני פחות ממליץ על כך, מכיוון שכמו שאמרתי, כמות הפרטים והמידע שרצים על המסך בכל רגע נתון לפעמים מסוגל להיות יותר מידי, ולהוסיף משתנה נוסף למשוואה יכול לבלבל המון שחקנים.
לסיכום? קאפהד הוא בהחלט חוויה מאתגרת, והוא ממש לא משחק לכל אחד. צריך קודם כל להתחבר לסגנון, משם זה זורם הרבה יותר חלק. מה שאני מאוד מעריך במשחקים מהסוג הזה היא העובדה שהם מאתגרים את השחקן. הם קשים, אך פיירים. המשחק הזה החזיר אותי לימים שבהם לנצח את המשחק היה בכבוד שלי. ואין מצב שהמשחק הזה ינצח אותי. ולדעתי, זה חלק ממהות הגיימינג.