"שנאתי את האימונים, כל יום חטפתי מכות"

דני אבדיה ופורטלנד טרייל בלייזרס יעלו מחר בבוקר (רביעי, 5:00), אולי למשחק החשוב ביותר שלהם העונה - כאשר יפגשו את פיניקס סאנס למשחק פליי-אין בו המנצחת תעלה לפלייאוף מהמקום השביעי בדרך למפגש נגד ויקטור וומבניאמה וסן אנטוניו ספרס. רגע לפני שזה קורה, אבדיה סיפק ראיונות נרחבים לפודקאסט The Old Man and The Three ולברנדון רובינסון.

"בגיל 14 הגעתי למכבי והתחלתי לקחת את הכל יותר ברצינות - זה המועדון הגדול בישראל. הם ראו את הפוטנציאל שלי. שיחקתי עם גדולים ממני, תמיד לפחות שנה מעליי. כל הצד המנטלי היה קשה יותר כי הם 'מפרקים' אותך, הם פשוט קשוחים כל הזמן. אמארה סטודמאייר היה מדהים, היינו החברים הכי טובים - יצאנו ביחד. הראיתי לו את ישראל, סיפרתי לו על מקומות טובים. זו חוויה מדהימה הייתה, הוא לימד אותי הרבה על ה-NBA".

"לא רציתי ללכת לאימונים, אם להיות כן", המשיך, "שנאתי את זה, אפילו חשבתי לעצמי האם זה בכלל שווה את זה? לבוא כל יום ולחטוף מכות... זה היה בגיל 17 ואפילו עד גיל 18. רק בשנה האחרונה שלי במכבי התחלתי להבין את זה, התחזקתי קצת. אחרי הקורונה עצרו את הליגה וכל מה שעשיתי זה ללכת לחדר הכושר. לא נגעתי בכדור בכלל".

בהמשך נשאל על יכולת סחיטת העבירות שלו ואמר: "אני לא חושב שאני מחפש עבירות בצורה מוגזמת. אני חודר כל כך הרבה... אני חושב שלאנשים קשה לקבל שחקנים עקביים שטובים במשהו. שיי שחקן אדיר וחלק מהמשחק שלו זה להגיע לקו, ברור שיש לו יכולות לעשות את זה והוא יכול לעשות הרבה דברים על המגרש... צריך לעשות שילוב בין המקומות שטובים לך לניצול החוקים. אנשים אולי לא נהנים לצפות בזה, אבל אם זה עוזר לקבוצה ועובד אז למה להפסיק?".

"לא באמת ידעתי שאהיה טופ 10 בדראפט", נזכר, "לא שיחקתי במכללות, לא עשו עליי הרבה סקאוטינג ולא ידעו מי אני. גם הייתי שחקן בין עמדות. אבל עבדתי קשה. כולם חשבו ששיקגו תבחר בי, זה היה הכי הגיוני, ואז הם בחרו בפטריק וויליאמס - זה היה מפתיע. משם הכל התבלגן. כבר חשבתי שאגיע לניקס ואמרתי לעצמי 'וואו, יהודי בניו יורק, זה יכול להיות מטורף'. אבל הם בחרו במישהו אחר ואמרתי, אוקיי, וושינגטון אני מגיע. לא בטוח שהייתי רוצה את ניו יורק, הרבה לחץ והסחות דעת".

כשנשאל על העונה הראשונה בוושינגטון אמר: "אני חייב להיות כן - היא לא הייתה טובה. כלומר הקבוצה הייתה טובה והיה כיף, אבל אין שם כלום. לא הייתה שום אינטרקציה, ואפילו עם הקבוצה היינו עם מסכות בגלל הקורונה. זו לא הייתה חוויה טובה לרוקי, זה האט מאוד את התהליך שלי. מבחינת כדורסל הייתי בסדר במה שעשיתי, בעיקר שמרתי על השחקן הכי טוב של היריבה אבל בהתקפה הייתי מוגבל. עמדתי בפינה, קיבלתי כדורים וזרקתי - לא הייתי קלעי יציב במיוחד. היו משחקים טובים והיו משחקים שלא פגעתי בכלום".

על תחילת הדרך בפורטלנד סיפר: "בהתחלה נראיתי כמו הצל של עצמי, עד שבשלב מסוים דיברתי עם צ'ונסי בילאפס על מה שהקבוצה באמת צריכה ממני. הרגשתי שאני מצליח כשאני מוריד ריבאונד ורץ למתפרצת - משם צברתי ביטחון. התחלתי להרגיש יותר בנוח עם הקבוצה, זה בנה אותי".

על תפקודו כפוינט-פורוורד: "אני חושב שזה קצת הלחם והחמאה שלי. זה מרגיש שזה מאוד עזר לי לבנות ביטחון במשחק שלי וליצור לחברים שלי לקבוצה. בקבלת ההחלטות הנכונות אני מרגיש שהמשחק שלי ממש התפתח משם. כל פעם שאני מקבל את הכדור אני מסתכל קדימה ומנסה לייצר, ואני מאוד בטוח ביכולת שלי לעשות את זה".

בהמשך נשאל על האתגר הגדול מבחינתו בליגה: "אני חושב שזה בעיקר להיות הרבה יותר עקבי. יש הרבה יותר משחקים וההכנה אליהם הרבה יותר אינטנסיבית. בנוסף, הפיזיות מול האתלטים הכי טובים בעולם, זה מאתגר, אבל מתרגלים לזה, לומדים לבחור את הרגעים שלך, מתחזקים ומשתפרים".

כשנשאל על הדרך בה הוא משמר את הביטחון שלו אמר: "אני לא מרגיש שיש כפתור איפוס. אני פשוט ממשיך לסמוך על התהליך ועל העבודה. יש לי הרגלי קליעה טובים ואני לא מפחד לזרוק, ואני מאוד בטוח בעצמי. אז זה פשוט להישאר עם ביטחון ולהאמין בדרך שלך ובעבודה שלך".