תלמדו מהעבר: למה לבית"ר ירושלים לא הולך באירופה?

הסיבות לכשלונות הרצופים במפעלים השונים, ההשוואות בין בעלי העבר לברק אברמוב וממה הקבוצה הנוכחית צריכה להימנע? רגע לפני הגומלין מול ריגה, ניתוח של חוסר ההצלחה. דעה

אבישי סלע
אבישי סלע   14.08.25 - 15:01

תגיות: בית"ר ירושלים, קונפרנס ליג

Getting your Trinity Audio player ready...
לקבוצות היריבות של בית"ר (בעיקר הפועל תל אביב ובני סכנין) יש שיר שמתחיל במשפט "ירושלים זה לא אירופה". שירי נאצה הם אף פעם לא דבר רצוי, אבל בדבר אחד השיר הזה קלע בול. מבין חמשת המועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי, בית"ר ירושלים היא ללא ספק המועדון שהכי פחות הצליח במסגרות האירופאיות לאורך השנים. ואם במקרה של מכבי ת"א ומכבי חיפה עוד אפשר להסביר את זה בעובדה שהן אימפריות ישראליות של ממש, מדהים לגלות כמה מועדונים הרבה פחות ממוסדים - עשו יותר מהירושלמים באירופה.

רק ב-15 השנים של מיץ' גולדהאר במכבי תל אביב, היא העפילה תשע שנים לשלב בתים (או שלב ליגה) במפעל אירופי. מכבי חיפה, לאורך השנים, היתה שמונה פעמים בשלב בתים. הפועל ת"א, שכבר עשור לא משתתפת באירופה, היתה שבע פעמים בשלב בתים כלשהו (וזה לא כולל את ההעפלה לרבע גמר גביע אופ"א ב-2002). הפועל ב"ש, שהחלה את עידן אלונה ברקת בסך הכל לפני 18 שנה, הספיקה להיות בבתים ארבע פעמים (ופעמיים בפלייאוף מוקדמות ליגת האלופות). אפילו עירוני קריית שמונה הגיעה לפלייאוף ואחר כך לשלב בתים בליגה האירופית.

בבית"ר ירושלים, המספר החזק הוא אפס. זה פשוט מעולם לא קרה. גם קבוצות חזקות יחסית של המועדון - זו של שנות התשעים או של עידן גאידמק, תמיד נבלמה בשלב מסוים. נעצרה אחרי סיבוב אחד, אולי שניים. לא הצליחה לעשות את מה שהיריבות שלה בישראל הצליחו - להכיל רגעים גדולים באירופה.

אז למה זה קורה? למה בית"ר ירושלים באופן עקבי לא מסוגלת להצליח באירופה? רגע לפני שהיא מסיימת עוד קמפיין מוקדם מדי, במוקדמות הקונפרנס ליג נגד ריגה - זה זמן טוב לנסות ולברר את השאלה הגדולה הזאת - איך בית"ר, ללא ספק אחד מהמועדונים הגדולים בכדורגל הישראלי, נכשל כל פעם מחדש כשהוא יוצא את גבולות הארץ?
מה יהיה באירופה?
מה יהיה באירופה?
סיבה אחת היא ניסיון - בסופו של דבר, הופעות באירופה הן מעגל קסמים; ככל שאתה מעפיל יותר פעמים לאירופה דרך הליגה (או הגביע), ומנצח יותר משחקים - כך עולה הניקוד, ההגרלות הופכות להיות יותר נוחות (מאחר ואתה מדורג, לעומת בית"ר שלרוב לא היתה מדורגת) והדרך שלך להגיע לשלבי בתים באירופה הופכת יותר קלה.

מכבי תל אביב נמצאת היום במצב המצוין שלה באירופה, בעיקר כי היא במשך שנים צברה ניקוד בעזרת ניצחונות עקביים על יריבות נחותות, ולעתים גם מול קבוצות ברמה יותר גבוהה - למשל, ההדחה של באזל במוקדמות ליגת האלופות 2016, בדרך לשלב הבתים; או הניצחון 2:4 על איינטרכט פרנקפורט בבלומפילד ב-2014. כך גם מכבי חיפה, שמביאה תוצאות באירופה עוד מתחילת שנות התשעים.

אגב, כשמסתכלים על אחוזי ההצלחה של הקבוצות הללו - הן לא שונים מאוד מאלה של בית"ר. אבל מה שמפריד בין הקבוצות הללו לבין בית"ר היא כמות המשחקים שלהן באירופה - מכבי חיפה שיחקה עד היום 167 משחקים באירופה. מכבי תל אביב - 171. בית"ר ירושלים הופיעה, כולל האינטרטוטו, ב-62 משחקים בלבד. כשלא מגיעים למעמדים האלה, מראש קשה מאוד לצבור ניקוד ולהצליח.
קשה לצבור ניקוד ולהצליח (GETTY)
קשה לצבור ניקוד ולהצליח (GETTY)
סיבה שנייה היא שהקבוצות הגדולות נמצאות שם יותר - הפעם האחרונה שבה מכבי ת"א לא השתתפה במסגרת אירופית כלשהי (כלומר, לא סיימה באחד משלושת המקומות הראשונים בליגה או זכתה בגביע), היתה לפני 12 שנה - חבלי הלידה של עידן גולדהאר. מאז, מכבי ת"א קיבעה את מקומה בצמרת הכדורגל הישראלי - כשהמינימום שלה הוא מקום שלישי.

הסיטואציה בבית"ר? בסוף עונת 2023/24, בית"ר ירושלים סיימה רק במקום ה-11 בטבלה. בארבע משש השנים האחרונות, בית"ר היתה בכלל בפלייאוף התחתון. גם זה סוג של מעגל קסמים - ככל שאתה מסיים יותר גבוה בליגה ומגיע לאירופה יותר, כך אתה גם מקבל יותר כסף מאופ"א, שבהדרגה עוזר לך להביא שחקנים ומאמנים טובים - ולהצליח יותר ביבשת.

ובסוף, הכל מתנקז לדבר האמיתי - ולבעיית היסוד של בית"ר. מכבי תל אביב ומכבי חיפה משגשגות באירופה, מכיוון שהן בנו מועדונים גדולים ויציבים - שמאפשרים להם להתגבר על שנים פחות טובות (ושני המועדונים האלה ידעו משברים למכביר), ולבנות את הקבוצה הגדולה הבאה. בית"ר, למעשה מאז היווסדה, היא האנטיתזה המוחלטת ליציבות הזאת.

בעשור האחרון התחלפו במועדון שלושה בעלים - אלי טביב, משה חוגג וברק אברמוב. כל אחד מהם הביא, באופן טבעי, שדרה ניהולית משלו - ומחק לחלוטין את ההתנהגות של הבעלים הקודמים. ובכל זאת, יש הבדל מסוים בין מה שאברמוב מנסה (לפחות בינתיים) לבנות - לבין קודמיו.

טביב, חוגג וגאידמק בנו משהו קצר טווח - הם הצליחו לייצר קבוצות טובות, שהיו תחרותיות ואפילו הגיעו להישגים מדי פעם, אבל לא משהו מתמשך. כאשר הבעלים התורן עזב (בדרך כלל אחרי מחאת אוהדים), הבעלים החדש נכנס כמשיח והתחיל הכל מאפס. כך מועדון לא יכול לעבוד ולשגשג, לא בארץ לאורך זמן וגם לא באירופה.
לא היה שונה מקודמיו. חוגג (GETTY)
לא היה שונה מקודמיו. חוגג (GETTY)
אברמוב, שהגיע עם רקורד קצת בעייתי בענייני התנהלות מקצועית, משדר משהו אחר מאז שהגיע לבית"ר - ההחלטה להאציל סמכויות למנהל המקצועי אלמוג כהן ולמאמן ברק יצחקי, מעידה על ניסיון לבנות מערכת מקצועית יציבה בבית"ר, שתחזיק לשנים. אם הניסיון הזה יצליח, לבית"ר יהיה סיכוי הרבה יותר גדול להיות תחרותית לאורך זמן בליגה - וכתוצאה מכך, גם לשבור את המנחוס האירופאי.

לבית"ר היו כמה הזדמנויות לשבור את המעגל. אני, אישית, ראיתי אחת מהן מקרוב. הוא קרה ב-7 באוגוסט, 2007, באצטדיון טדי. בית"ר החזקה ביותר שאני ראיתי התמודדה מול פ.צ. קופנהאגן - יריבה חזקה לכל הדעות, וכבר נגעה באפשרות סוף סוף לייצר ניצחון משמעותי.

היא הגיעה בפיגור של 1:0, אבל מחקה אותו עם אותו שער בלתי נשכח של ברק יצחקי - והמריאה לדקות מסחררות. חצי שעה של כדורגל שלא אשכח לעולם; חצי שעה שבמסגרתה, בית"ר יכולה היתה להבקיע עוד פעמיים ולגמור את הסיפור. אבל בית"ר החמיצה והחמיצה, נגררה להארכה - ספגה את שער השוויון והודחה.

הרגעים הגדולים של בית"ר ירושלים באירופה תמיד היו חלקיים בלבד. היה את הניצחון ההוא על קלאב ברוז' בטדי, עם השערים של פישונט ושאלוי - אבל בגומלין היא הודחה. היה את הניצחון על ויסלה קראקוב בטדי, שנמחק מהתודעה בגלל תבוסה כואבת בפולין. הדבר היחיד שחסר לבית"ר, היסטורית, הוא קמפיין אירופי גדול. זו תהיה החותמת הסופית, והאתגר של בית"ר החדשה שנבנית בימים אלה.

סביר מאוד להניח שעונת 2025/26 של בית"ר באירופה תיגמר עוד מעט. אבל למרות הכאב והאכזבה המסוימת מהיכולת במשחק הראשון, לבית"ר אסור בשום פנים ואופן לוותר על הדרך. אסור לה לחזור על טעויות העבר, שבמסגרתן היא נתנה לרגש הרגעי לגבור על השכל ועל היכולת לקחת נשימה ולהבין שזה עוד שלב בדרך של בניית מועדון יציב. רק כך בית"ר תוכל להשיג את הרגע האירופי הגדול שלה. הדרך הארוכה, כמו שאמרו גדולים ממני, תהיה בסוף הקצרה מכולן.