תגיות: גיאורגיה, יורו 2024
יש לכדורגל נבחרות את הקסם שלו. בשונה מהזדהות עם קבוצה, בין אם בארץ או בחו"ל, בכדורגל נבחרות אין לך ברירה כל כך. כולנו ישראלים. כל היוונים יוונים. כל הפורטוגלים פורטוגלים. לא משנה מה עמדותיך הפוליטיות או הרגש הלאומי, בסוף הנבחרת שלך מייצגת אותך. אין לך ברירה, וגם לשחקנים (לפחות מהרגע שהם שמים את המדים הלאומיים) אין ברירה.
זה הופך את הנבחרת להתבטאות מעניינת במיוחד של הלאום. לא חסרות נבחרות שהגיעו להישגים גדולים בזמן שהמדינה מפורקת, כמו נבחרת יוגוסלביה בשלהי קיום המדינה עצמה, או נבחרות שהתאחדו ושיתפו פעולה בזמן שהמצב לא ברור. נבחרת ספרד זכתה פעמיים ביורו ופעם אחת במונדיאל בזמן שאלונסו הבאסקי, פיקה הקטאלני וקסיאס המדרידאי שיחקו זה לצד זה, וכשהמדינה כה מפולגת שלהמנון הלאומי שלה אין מילים. זהו גם הסיפור של נבחרת גיאורגיה. מצד אחד, אומה שעלתה לראשונה בתולדותיה ליורו. אומה שנהנית מהשחקן הגדול ביותר שלה אי פעם, חביצ'ה קרבצאחליה, שמגיע אחרי עונה לא זוהרת אבל רוצה להתעלות במדים הלאומיים. בעולם מושלם היינו מקבלים סיפורים בסגנון איסלנד 2016, על רבבות גרוזינים ששוטפים את ברלין. הסיפור של הגיאורגים קצת שונה.
הג'ווארוֹסנבי, הצלבנים, יפגשו הערב את נבחרת טורקיה למשחק הראשון שלהם ביורו. הם יעשו את זה בזמן שהמדינה קרועה בקשר לחקיקה פרו-רוסית, עם הפגנות ענק. בעוד שמונה ימים מהיום הם יפגשו את פורטוגל, מועמדת לזכייה, במשחק שיכול להיות משמעותי לשתי הנבחרות. לא בטוח שזה יהיה במרכז סדר היום של המדינה.