רק אל תפשלי: תג הפייבוריטית של אנגליה מוצדק?

לנבחרת של סאותגייט סגל תוסס וצעיר וכוכב אחד ענק (היי ג'וד), אך היא לא חפה מבעיות. במיוחד בחלק האחורי. מלר מתכונן לעוד סיום סוחט דמעות

אבי מלר
אבי מלר   16.06.24 - 15:11

תגיות: ג'וד בלינגהאם, יורו 2024, נבחרת אנגליה בכדורגל

Getting your Trinity Audio player ready...

"HEY JUDE, DON’T MAKE IT BAD, TAKE A SAD SONG AND MAKE IT BETTER"

כך נפתח הלהיט האייקוני של הביטלס, "היי ג'וד". כך פותחת כבר חודשים רבים נבחרת אנגליה את מסעה הגדול והחשוב ביורו 2024 - עם ג'וד בלינגהאם כמשיח. בובי צ'רלטון, מייקל אואן, אלן שירר, גארי לינקר, וויין רוני והארי קיין כבר עטו את הגלימה הזו. רק צ'רלטון עמד במשימה. 58 שנים של בצורת אנגלית במונדיאל וביורו, עם כוכבים/מנהיגים שתמיד היה חסר להם פני לפאונד, שמאז ומעולם לא העבירו את הסחורה האולטימטיבית.

ועכשיו ג'וד בלינגהאם. הילד מבירמינגהאם. הסופרסטאר הטרי של ריאל מדריד. הקשר/חלוץ שעל כתפיו מונחת אחריות כבדה ועצומה שהוא עצמו, ביכולותיו הרבגוניות המשובחות, גם יצר וגם נטל. ולכן הפנייה הזו של לנון ומקרטני אל ג'וד (בנו של ג'ון) כה הולמת: בראש ובראשונה, אל תפשל. אל תהפוך את כל הטוב והמופלא  שאנו מוצאים בך – לרע. אל תבעט בדלי. קח שיר עצוב, ושפר אותו.

והשיר של אנגליה באמת עצוב. לא רק ששה עשורים שחוני תואר, אלא גם כל ההזדמנויות שניקרו בדרכה וירדו לטימיון תוך תיסכול כבד. לא של חוסר מסוגלות, אלא דווקא משום שהיכולת היתה שם, אבל דווקא באמצע ההתקדמות, אחרי ההמראה ומה שנראתה כנסיקה מבטיחה, הגיחה לפתע אימפוטנציה, נחיתת אונס. דוגמאות יש למכביר, אבל מספיק להזכיר את האחרונות: הפסד לקרואטיה אחרי הארכה במונדיאל 2018 (אנגליה היתה צריכה לסיים את הסיפור של הקרואטים כבר במחצית הראשונה), והפסד לאיטליה בפנדלים בגמר יורו 2020 (ששוחק ב-2021) בוומבלי (!), אחרי הולכה ושליטה של לפחות 60%. 

בקונטקסט הנוכחי אסור לוותר גם על תזכורת וומבלי הנוספת והמכאיבה מכולן, עד הפנדלים של ראשפורד וסאקה לפני 3 שנים: החטאת הפנדל של גארת סאותגייט באותו מקום – וומבלי – בחצי גמר יורו 96 נגד מי אם לא גרמניה. זו ההחמצה שהביאה בכנפיה את אחד מפניני הלשון הגדולים בהיסטוריה האנגלית הכאובה: איך יוצאת אנגליה מוומבלי? דרך השער הדרומי (SOUTH GATE). הסאותגייט הזה הוא כבר 7 שנים מנג'ר נבחרת אנגליה. ועכשיו הוא ניצב בפני טורנירו האחרון. אחריו הוא יעזוב בכל מקרה, השאלה אם בבושת פנים או בתהילת עולם. והוא תלוי בג'וד בלינגהאם, או שיהיה תלוי לצידו.

 

 

בזכות ג'וד, אבל גם בעזרת השינוי המהותי מאוד שעברו 3 האריות מאז גמר 21', הפכה אנגליה – בצוותא עם צרפת - לאחת משתי הפייבוריטיות בגרמניה 24. את המיתוג הזה ניתן להבין ולקבל בזכות השנים המצויינות של שתיהן בדרך ליורו הזה. אבל את הטענה שאנגליה ניצבת בפני ההזדמנות הגדולה ביותר שלה לזכות בטורניר מונדיאל או יורו מאז השלושער של ג'ף הרסט בגמר גביע העולם מול מערב גרמניה ב-1966, אני דוחה בתוקף. אנגליה כבר קיבלה את הצ'אנס הזה, לפתוח דף חדש ולזכות בבכורה ביורו, לפני שלוש שנים. בביתה.

הלילה בגלזנקירשן היא צריכה להתחיל הכל מחדש. ואמנם, היא מגיעה במצב טוב, עם קבלות על העפלה מרשימה, ועם סגל חדש, תוסס, חיוני ורב פוטנציאל. מהחבורה שעזבה את וומבלי חפויית ראש ב-21', נגרעו בצדק חלוצים חלודים כמו ראחים סטרלינג, מרכוס ראשפורד ודומיניק קלברט לואין, וקשרים ישנוניים ומאכזבים דוגמת קלווין פיליפס, ג'ורדן הנדרסון ומייסון מאונט. לעומת זאת החלטת המנג'ר לוותר על שירותי ג'ק גריליש וג'יידון סאנצ'ו עלולה להתברר כשנויה במחלוקת.

אבל במקום המפוטרים הפך סאותגייט את הקאדר שלו לצוות לעניין בזכות שדרת צעירים מרשימה: החלוצים קול פאלמר מצ'לסי, תגלית העונה בפרמיירליג, אברצ'י אזה (פאלאס), ג'ארוד בואן (ווסטהאם) ואנתוני גורדון (ניוקאסל), הקשרים קובי מאיינו (בן 19, מנצ'סטר יונייטד) קונור גאלאגר (צ'לסי) ואדם וורטון (שניהם מפאלאס). ויש גם פיקנטריה ססגונית: בתפקיד התפנית בעלילה קבלו את טרנט אלכסנדר ארנולד, מגן ליברפול הורסטילי והכובש (תרתי משמע), שספג מסאותגייט בעבר ביקורת נוקבת, הושאר מחוץ לסגל הלאומי ביורו הקודם, עבר בליברפול מתיחת פנים ממגן לקשר, ולא רק שזכה לזימון מחודש – אלא שהוא כנראה הפייבוריט של המנג'ר הערב בקישור לצד רייס. 

וגם בעזרת כל היופי והאופי הזה, לאנגליה אין שום ביטוח. היא עדיין זקוקה להתנערות מאסיבית מהיסטוריית המחדלים הסיטונאיים שלה, ויש לה גם נקודות תורפה. האור של בלינגהאם מלך הליגה הספרדית, הנוגה של פיל פודן כדורגלן העונה של הליגה האנגלית, והמחץ של הארי קיין, מלך השערים של הליגה הגרמנית – לא יספיק לסייע לה אם החשד שהיא נעדרת את אותו עומק, זוהר ובעיקר ביטחון באגף האחורי שלה, יתברר כמציאותי.

לרבים זה יישמע מגוחך, אבל יכול להיות שחסרונו של הארי מגווייר –  הבדיחה המהלכת (כי הוא לא יכול לרוץ) של אוהדי מנצ'סטר יונייטד – יתברר כגורלי ביותר עבורה. מגווייר היה באנקר בהרכב של סאותגייט, והפלא ופלא, עשה מלאכה נאותה. בלעדיו, בלי בן צ'ילוול וריס ג'יימס הפצועים, ולוק שואו, שהיה מעולה אך מגיע לטורניר הזה אחרי עונה רוויית החלמות, ההגנה האנגלית יוצאת הפעם למערכה במתכונת רעננה.
סאות`גייט. הטורניר האחרון (Getty)
סאות`גייט. הטורניר האחרון (Getty)
קייל ווקר, ג'ון סטונס (שנע ונד לאחרונה בין הקישור לעורף וגם נפצע ואולי לא החלים במאה אחוז רגע לפני היורו), מרק גוהי (לרבים הבלם של קריסטל פאלאס הוא עדיין בבחינת "מי?") וקיראן טריפייר (שמשחק בשמאל בעמדה הפחות טובה שלו ובלי תכונות רגל שמאל ראויות). עם כל הכבוד לטריות של הפרי הזה, טמונה בו גם סכנה של חוסר הבשלה. גם המחליפים האפשריים מאחור הם בבחינת הבוסרי (במדים הלאומיים) והלא ידוע: אזרי קונסה, ג'ו גומז ולואיס דאנק. 

אבל שלושה האריות יכולים לכפר ואפילו להתגבר על המצוקות בעזרת עוד שני אסים. אם תרצו תותחים. או במקרה שלנו תותחנים מארסנל. בקישור האחורי דקלאן רייס הוא נכס אדיר, ובחוד מימין בוקאיו סאקה הוא חלוץ טכני זריז וחד שבאפשרותו לגנוב בקלות את ההצגה מפודן וקיין. וכל אלו וגם אלו מעידים שבסופו של יום, ובתחילתו של עוד מסע רב תקווה ואופטימיות, אנגליה מציגה את הפוטנציאל (הצלול)  ושברו (האפשרי). לא פלא איפוא שהבית השני של "היי ג'וד" מתחיל בשורת העידוד הזו:

"HEY JUDE, DON’T BE AFRAID. YOU WERE MADE TO GO OUT AND GET HER"

סוף