סאות'גייט, תשחרר: ציפינו ליותר מאנגליה

אין דבר שאני פחות אוהב מאשר להתבאס אחרי ניצחון. יש בזה משהו מאוד "חזירי", מאוד דורש - הרי מהותו של אוהד ספורט היא לרצות, קודם כל, שהקבוצה שלו תנצח. וכשאתה משיג את זה, קשה לבקש יותר. לפחות לא מהמקום שבו אני רואה ואוהב ספורט. ונבחרת אנגליה, הנבחרת שאני אוהב, הרי ניצחה אתמול. אז איך זה שאני מאוכזב?

כי לנבחרת אנגליה, לראשונה מזה המון שנים, יש סוף סוף כלים. אם פעם (לפני עשור ויותר), עוד אפשר היה להתנחם בכך שהנבחרת היא דלה בכישרון - ע"ע ההתעסקות ההולכת וגוברת ברצועות הברך של ויין רוני, כל קיץ מחדש, הרי שהפעם לאף אחד אין את התירוץ הזה. דור השחקנים הנוכחי של נבחרת אנגליה הוא כזה שאמור לעוף. ובשביל זה לא צריך ללכת רחוק, אלא לראות אותם בקבוצות שלהם.

תחשבו על ג'וד בלינגהאם בריאל מדריד. תחשבו על פיל פודן במנצ'סטר סיטי. על בוקאיו סאקה בארסנל - אפילו על הארי קיין בבאיירן מינכן (למרות שלא זכה באף תואר). יש עוד שחקנים מצוינים בסגל הזה - אבל תחשבו רק על הרביעייה הזאת, שפתחה אמש נגד סרביה. בלינגהאם, פודן, סאקה, קיין. כמה פוטנציאל יש בארבעה בני אדם, אם הם מסוגלים לשחק ביחד. לכאורה, הפנטזיה של כל אוהד. ארבעה שחקנים שמסוגלים לכבוש ולבשל, עם יכולת טכנית, עם חוש ווינרי ומהירות ורוח לחימה - שיש להם את כל החבילה.

ולפעמים, כל מה שבא לך הוא להסתכל על ההרכב הזה - ולשאול את עצמך בקול רם מדי: איך, איך, איך לעזאזל מההרכב הדי מרשים הזה, יוצאת נבחרת שנותנת גול בדקה ה-13 ומאז (פחות או יותר) מתפללת שהשופט ישרוק לסיום?

לראות את נבחרת אנגליה אמש בגלזנקירשן היה כמו לראות להקה שהגיטריסט שלה הוא פרינס, המתופף שלה הוא אמיר "קווסטלאב" (מלהקת "הרוטס"), נגן האורגן שלה הוא יוני רכטר והסולן שלה הוא ברוס ספרינגסטין - אומרת "אחת, אחת שתיים, ניסיון" ויורדת מהבמה. כמו לראות את ג'רי סיינפלד מספר בדיחות של ננסי ברנדס. כמו לראות את מריל סטריפ משחקת תסריט של ימין מסיקה וירמי קדושי. כמו לראות את "ספייס ג'אם 2". כמו שערה על ראש קירח, כמו כלב בלילות ירח, כמו מסיבה שאיש לא בא. איך אמרו פעם ב"חלומות בהקיציס"? במשפט אחד - אכזבה.

ואכזבה היא, הרי, הפער שבין ציפיות לבין מציאות. ועל משקל בדיחת הקרש הישנה, נראה לי שאם אנגליה רוצה להתאבד - היא קופצת מהציפיות שהיו ממנה, למה שהיא הציגה אמש על הדשא בגלזנקירשן.