תגיות: ג'וד בלינגהאם, יורו 2024, נבחרת אנגליה
זה נכון שהיה כאן גם את כורח המציאות - לסאות'גייט פשוט לא היה על מה לשמור. מדובר בסוף הסופים - אם אנגליה לא תשווה בדקות האלה, היא פשוט לא תהיה ביורו. ולכן, גם אצל השחקנים עצמם, האינסטינקט היה ללכת קדימה. אבל אולי השער המרהיב ההוא מראה משהו למאמן של הנבחרת האנגלית: כמה פוטנציאל יש, ברגע שבו יוצאים טיפה מהשמרנות.האם הלקח הזה באמת נלמד? כנראה שלא ממש, כי בהארכה - אחרי שאנגליה כבשה את ה-1:2, המאמן הוציא את שני שחקני הזהב שלו, קיין ובלינגהאם, במטרה להכניס עוד קשר אחורי ועוד בלם. במקום להשאיר לפחות אחד מהם על המגרש, כדי לתת את השלישי ולגמור את הסיפור, הוא שוב היה צריך להתפלל שאיזה כדור תועה של הסלובקים לא ייכנס. ובכל זאת, הלוואי וסאות'גייט ינצל את המשחק - ואת הנס הזה שקרה לו, כדי להבין שאנגליה לא תצליח עם הכדורגל הישן שלה. זה לא מתאים לנבחרת הזאת, וזה לא ראוי לדור השחקנים הזה.מה שהכי בלט, במבט חיצוני על המשחק של אנגליה, הוא הלחץ. לא הפעולה, כמו המצב המנטלי. שחקני נבחרת אנגליה שיחקו, מהדקה הראשונה, עם משקולות מטורפות על הרגליים. וגם את זה צריך לזכור, כשמדברים על האיכות הנמוכה שהציגה הנבחרת עד כה. אנגליה היא מדינת כדורגל מאוד לחוצה, מדינה ש-58 שנה לא זכתה בשום דבר - וכל פעם מחדש מאמינה, ודורשת שהפעם "זה יבוא הביתה". לא פשוט לתפקד תחת מערך הציפיות הזה - וכנראה שבגלל זה שורה של שחקנים אדירים שצמחו בממלכה, מגארי ליניקר דרך פול גאסקוין ועד דייויד בקהאם או ויין רוני, לא הצליחו.