קריאת הקוקורייה: הכדורגל חזר לבית האמיתי שלו

הכדורגל לא חזר הביתה. שוב. אבל הוא כן חזר לבית האמיתי שלו. נבחרת אנגליה לא ממש יכלה להציע לגביע האירופי בית הולם. עוד לא. הבניין שלה עדיין בשיפוצים. יש בו עדיין הרבה מדי פיגומים. אולי מתישהו בעתיד תסתיים התמ"א 66, אבל אצל אנגליה לעולם אין לדעת מתי המלאכה מתחילה ומתי היא תמה.

ספרד, לעומת זאת, לא הפיצה לפני היורו הזה ברבים את דבר השלמת הבנייה של ארמון כדורגל בוהק הממתין לדייריו הטריים. אולי מחשש עינא בישא. אולי היא לא היתה בטוחה במאה אחוזים. אז במקום להצהיר ולספר ולהלעיט בפרטים ו/או ספקולציות – היא דיברה על המגרש. איזה כיף היה להקשיב לה.

תמימות הדעים באשר להיותה של ספרד הנבחרת הראויה הבכירה לתואר, גם בקרב יריבותיה, היא גם יוצאת דופן וגם משמחת. התחושה האוניברסלית שהצדק נעשה היא משהו שלא קורה יותר מדי בכדורגל על כל מפעליו וגווניו. "הטבלה לא משקרת" הוא ביטוי שגור אמנם, אבל הוא קולע כמעט רק במקום שבו יש טבלה – ליגה לאורך עונה. בטורנירי נוק-אאוט הטבלה מסוגלת בהחלט להתל, כמו שלמעשה היא כמעט עשתה בטורניר בו אנגליה לא הייתה כל כך רחוקה מזכייה בתואר.

הסיפוק העצום הנובע מזה שהצדק נעשה, הוא גם קרש קפיצה עתידי. הכדורגל השמח ולפרקים מלהיב של הספרדים, הוכיח שאפשר להיות גם יפה וגם אופה. בוקר טוב עולם, הנה קריאת הקוקורייה: ניתן להעתיק את המורשת של הז'וגו בוניטו – המשחק היפה – של ברזיל גם לעידן הנוכחי. כדאי לשים דגש על טכניקה וסטייל. ניתן לקטוף פירות מהעזה. שאפשר לשגר אל כר הדשא כדורגלנים מחוננים בכל גיל שהוא ולשחרר עבורם את הרסן. בידור והצלחה מסוגלים לצעוד לחופה.